באין חזון יפרע עם

כל לומדי ספר משלי יודעים כי בהיותו ספר מוסר וחכמה, הספר מדבר כמעט לכל אורכו אל האדם הפרטי. הספר עוסק במוסר השכל לכל אדם באשר הוא אדם.

בוודאי ובוודאי שאין עיסוק בצד הלאומי של האומה. כך הדבר גם בפרקנו שהדובר מאפיין דמויות ספציפיות חיוביות יותר כמו "איש אמונות", "איש חכם", "איש אוהב חכמה" ולעומתן דמויות פחות חיוביות כמו "איש אץ בדבריו", "איש תוכחות" ואף אנשים שליליים ביותר כמו "איש תככים", "איש אף", "איש רע" וברבים "אנשי לצון", "אנשי דמים".

והנה לפתע בפרקנו תוך כדי ההתייחסות הפרסונלית הרגילה יצאה לו לדובר בחצי משפט אמירה עם מסר לא לאדם היחיד הבודד אלא לציבור, לעם - "באין חזון יפרע עם" (יח). לא עם מיוחד אלא מוסר השכל לכל עם בהיותו עם.

בביאור המשפט יש לתת את הדעת להבנה מהו "באין חזון" ומהו "יפרע עם".

"יפרע עם" יכול להתפרש במקרה הקיצוני כמצב של אנרכיה, מצב של חוסר שלטון, "איש הישר בעיניו יעשה" ו"כל דאלים גבר".

אבל נדמה שפשט המילים "יפרע עם", לא צריך להביא אותנו למשמעות קיצונית אלא ניתן להבין שמדובר על עם מפולג, עם שרב בו חוסר האמון ההדדי ותחושת הקיטוב המתחזקת בו מגיעה לעתים גם לשטנה בין חלקי העם. מצב שבו חלקים מהעם מכנים את האחרים בכינויי גנאי ויוצרים כלפיהם דמוניזציה.

ומהו ה"אין חזון" שיוצר מצב של "יפרע עם"? על פי התקבולת "באין חזון יפרע עם ושומר תורה אשרהו" הוא ההיפך מ"שומר תורה".

ההבנה הבסיסית היא יעד, מגמה, דרך - עם שרוצה לשרוד כעם אחד מאוחד צריך שתהיה לו משימה לאומית. כאשר יש יעדים לאומיים ברורים יש גם נחישות להגיע אליהם ונוצר רצון משותף לשלב ידיים להוביל אל עבר אותו יעד. נדמה שהנבואה ייעדה לעם ישראל תפקיד של "אור לגויים", תיקון עולם במלכות שדי!

ברובד אחר "חזון" כמו "תורה" מתייחס לכללים ברורים ומוסכמים להתנהלות. מערכת חוקים ברורה המלווה בגורמי אכיפה משפטיים אשר כלפיהם יש אמון ציבורי, וכללים על אופי ניהול השיח הציבורי. כאשר יש חוסר אמון במערכת החקיקה או במערכת המשפט, כאשר השיח הציבורי הופך חסר גבולות טוקבקיסטי ולעתים אלים - "יפרע עם".

הסבר שלישי ל"חזון" הוא סולידריות חברתית. תחושת אחריות הדדית. כאשר יש רוח מאחדת בעם הרי נוצרות יוזמות חברתיות וקהילתיות אזרחיות ואכפתיות. בצעירותי בשנות ה-70 ועד שנות ה-90 חשנו כאן סוג של גאווה לאומית בעקבות אירועים שונים שחיזקו את אותה רוח פטריוטית. בין אם היה זה מבצע אנטבה או בין אם היה זה בניצחון של מכבי תל אביב על צסק"א, בין אם זה היה בהפצצת הכור האטומי בעירק ובין אם זה היה זכייה באירוויזיון, בין אם זה היה ביום שחרור שרנסקי ובין אם זה היה ביום בו במבצע משה נחתו תוך יומיים אלפי עולים מאתיופיה.

לצערי אני מוצא עצמי חושב שבשנים אלו - תחושת הסולידריות נוצרת סביב אירועים טראומטיים כגון חטיפת שלושת הנערים או פיגועים קשים. האם יש בתוכנו עדיין רוח מאחדת? אני יודע ובטוח שכן. אני פוגש מידי יום אנשים נפלאים, עם נפלא. אך בפרהסיא הציבורית נדמה שרוח הפטריוטיות והסולדיריות הכללית דועכת לטובת השבטיות וההסתגרות "איש על מחנהו ואיש על דגלו".

והפירוש האחרון שאני רוצה להציע ל"באין חזון" הוא יותר נכון "באין חזן". עם זקוק למנהיגות. עם זקוק למנהיגים ישרי דרך היודעים להוביל. כאשר הציבור רוחש בוז כלפי מנהיגיו, בין אם זה באשמת המנהיגים ובין אם זה באשמת אווירה ציבורית, בדרך כלל הסיבה היא קצת מזה וקצת מזה והללו מזינים אלו את אלו. הכבוד למנהיגות הציבורית יוצר תחושת הרמוניה ומפיחה בעם רוח ורצון עז לאחדות. האחריות היא על המנהיגים לרכוש את האמון הציבורי, להקרין "אנשים שאפשר לסמוך עליהם", ובאותו זמן - האחריות על הציבור ועל קובעי הסדר היום הציבורי היא לדעת לנהוג כבוד במנהיגיו.

עוד על פשרו של החזון ניתן לקרוא בפוסט מאת מרדכי יוגב

באדיבות אתר 929