באבוד רשעים רינה

בתום הנבואה הקודמת בה מתואר שבר גדול בעולם והתמוטטות של כל מוסדי הארץ פורץ הנביא ישעיה בשירה אדירה לה'. שירת הודיה על כך שה' הפך ערים שלמות לגל חורבות, קריה בצורה למפולת אבנים ועל כך שארמונות הושמדו ולא ייבנו עוד לעולם.

לכאורה, שירה זו אינה ראויה. מלומדים אנו כי אין לשמוח בנפול האויבים וכי הכל ברואיו של הקב"ה וממילא אין מקום לשירה והודיה על חורבן והרג, אלא לכל היותר על ישועה והצלה.

דומה שהנביא ישעיה מלמד אותנו בשירתו זו כי ישנם מצבים בהם יש צורך להפעיל יד קשה כנגד הרשעה על מנת למגר אותה. אף על פי שיד זו משמידה את הכל באופן מוחלט ולא מאפשרת תקומה יש צורך וחשיבות לביעור הרע. אין לקדש את הוויתור וההכלה אלא יש צורך להפעיל את כל הכוח הנדרש כדי לבער את הרשעה. רק לאחר שהרע מוסר ניתן להוסיף אורה ולתקן את גרורותיו והסתעפויותיו, אולם את השורש יש להשמיד.

בהמשך הפרק מתואר משתה של שמחה בו יבינו הגויים כי טוב עשה ה' שביער מהם את הרוע וכי על ידי כך נחסכו דמים רבים מלהישפך. ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, פניהם של אנשים ישרים ותמימים שעלולים היו ליפול בידי עושי הרשעה. רק כך תוסר החרפה מעל כל הארץ (ח).