קרבן אשם שונה מקרבנות החטאת בכך שניתן להביא רק "אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (טו). הדמיון בין ציווי זה ובין פרשת ערכין מחד, ובין האיל של עקדת יצחק מאידך, מלמד שהקרבן הוא תחליף לאדם המקריב.
בפרק שלפנינו מתארת התורה את קרבן האשם, הבא על עבירות מיוחדות (מעילה בה' על ידי הנאה מקודשים או על ידי הכחשת חיוב ממוני בשבועה), בשונה מקרבן החטאת, המתייחס לעבירות 'רגילות'. כבר ביאר הרמב"ן (טו), שייחודו של קרבן האשם בא לידי ביטוי בשמו הרומז שהחוטא "יתחייב להיות שמם ואבד בו".
ההבדל בין סוגי הקרבנות משתקף גם באופי הקרבן: בעוד שקרבן החטאת, לסוגיו השונים, מובא מבעלי חיים שונים, הרי שעל קרבן האשם מודגש, בכל שלוש ההתייחסויות בפרשתנו, שהקרבן הוא "אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ" (ה', טו, יח, כה). מה טיבו של דין ייחודי זה בקרבן האשם?
נפתח תחילה בביטוי "בְּעֶרְכְּךָ". בהופעתו הראשונה בפרשתנו מופיע ביטוי זה בצורתו המלאה – "אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (טו). על איזה ערך מדובר? על דרך הפשט, יש לשים לב שהביטוי "עֶרְכְּךָ" (שהוא, כשלעצמו, ביטוי קשה, שכן משמעו היא 'ערך', ולא, כמובן, 'ערך שלך', כפי שנראה מצורת המילה) מופיע בתורה פרט לפרשתנו רק בהקשר אחד – בענייני ערכין. בפרשת בחוקותי מתארת התורה באריכות מהו ערכו של כל אדם בכל גיל, ומדגישה שאדם המתחייב להביא את ערכו, עליו להביא את הכסף דווקא באופן מסוים – "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (כ"ז, כה).
הדמיון הלשוני הברור בין שתי הפרשות, עשוי להוביל למסקנה, שהערך שעליו מדבר פרשתנו הוא ערכו של האדם, ועליו להביא איל ששוויו כערכו שלו. על כן, אם מדובר באדם שערכו הוא מקסימלי (בין גיל עשרים לששים) עליו להביא איל בשווי חמישים שקלים, ואם מדובר בגילים אחרים, עליו להביא איל בשווי נמוך יותר. בדרך זו בא לידי ביטוי הרעיון, שהקרבן משמש כמעין 'תחליף' לאדם: כיוון שהאדם עבר עבירה כה חמורה, עליו באופן עקרוני להקריב את עצמו, והקרבת האיל בערכו של האדם מבטאת באופן סמלי את הקרבת עצמו.
כעת ניתן גם לבחון מדוע בקרבן האשם נבחר דווקא איל. נראה, שהרעיון שהקרבן מחליף את האדם עצמו לקוח, במקורו, מפרשת עקדת יצחק. פרשה זו הייתה המקרה היחיד שבו באמת 'הוקרב' אדם, ורק לאחר מכן הוקרב בעל חיים במקומו: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כ"ב, יג). מפרשה זו למדנו אפוא, שהאיל מבטא יותר מכול את הרעיון שהקרבן הוא תחליף לאדם, ודברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת, כשהאיל המוקרב הוא בשווי ערכו של האדם. זהו, אם כן, ייחודו של קרבן האשם.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת