אשליה ושמה יציבות

"קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל… עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה... ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן… כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (ד-ח).

מתוך השקפת עולם מטפיזית כוללת, נבחרו פרקי סיפור חנה ותפילתה להיקרא בהפטרת יום א' של ראש השנה. ביום הרת עולם, בהדגשת הזיקה הכוללת בין הקוסמוס העומד לגורלו בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד, בעמדם ביום הדין בפני בורא עולם, תפילת חנה מבטאת את יסוד היסודות בהבנתנו את מצב חיי בן אנוש: הכל נתון לשינוי, העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומי שהיה עני וחלש יכול בהרף עין להיוושע. הכל פתוח לשינוי, והיציבות אינה יותר מאשליה בורגנית.

בקוסמולוגיה המונחת ביסוד תפילת חנה, מצוי בעיני הקוד הגנטי של השקפת העולם התנכית על מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. זו התפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכל ארעי. גם זריחת החמה מידי בוקר חוזרת על עצמה מכוח רצון הא-ל, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הקוד הגנטי הזה מתבטא בדברי אברהם במשא ומתן שהוא מקיים עם א-לוהים על הצלת סדום: "הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כז).

כאן בתפילת חנה, מובלט תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח. בקוסמולוגיה מערבית, היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, על מנת להשיב את הסדר היציב אל מסילתו. עבור אדם בתרבות המזרח - בכלל זה היהדות התנכית, התרבות הערבית, התרבות הסינית ואפילו הרוסית - זה ממש להפך.

דווקא אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא תוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכל פתוח, הכל בר חלוף. במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן באמירה: "אשרי אדם מפחד תמיד" (גיטין נז). השקפת עולם כזו, מחייבת יום יום במוכנות למאבק מבראשית, מייחלת יום יום לישועה, ומבשרת תקווה גדולה דווקא לבני האדם החיים בשוליי החברה תחת דיכוי וקיפוח. הידיעה שהכל יכול להשתנות בהרף עין, היא איום למי שמצפה להמשיך להחזיק בעושרו ובכוחו, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי. בכוח אמונה זו שרו הפרטיזנים בשיאה של החשיכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה / את אור היום הסתירו שמי העננה / זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא..."*.

בהשקפת עולם זו, טמון יסוד הרעיון המשיחי עליו אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות. אכן תפילת חנה מציינת לראשונה את הציפיה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח ה', ומהדהדת במילים המסיימות: "ויתן עוז למלכו, וירם קרן משיחו" (י).

* ציטוט מתוך שיר הפרטיזנים, מילים: הירש גליק, תרגום: אברהם שלונסקי. © כל הזכויות שמורות למתרגם ולאקו"ם

באדיבות אתר 929