בפרק זה מסכם יחזקאל את ארבעת עיקרי נבואתו, ואת מהותה של הנבואה בכלל
פרק זה מסכם את הפרק המרכזי בחייו הנבואיים של יחזקאל - ההכנה של העם בגולה לחורבן.
במרכזו של הפרק מתוארת הגעת הפליט המבשר על החורבן, ובמהלכו חוזר יחזקאל על ארבעת המטרות העיקריות של נבואתו ומסכם אותן:
א. נבואת הצופה - עונשו של העם מגיע לו. ויותר משהוא מגיע לו, העם הוא האחראי הבלעדי לנפילתו לאחר שבחר להתעלם שוב ושוב מאזהרותיהם של נביאי ה' הצופים מעל החומה.
ב. דרכי התשובה - מצבו של העם היה ותמיד יהיה בר תקנה. ניתן היה לשנות את גזר הדין לפני הנפילה: היה בכוח העם להיות זכאים מצד עצמם ולא להיענש על חטאי אבותיהם, וניתן יהיה להשתפר ולחזור ולזכות בטוב ה' גם כאשר כבר שקעו עמוק בחטאי הגלות.
הייתכן? להזדכות על מעשי העבר רק על ידי שינוי ההווה והעתיד? יתכן ויתכן, אומר ה', ואדרבה- דרכיכם לא יתכנו!
ג. מאיסת ירושלם - ירושלים אינה מייחדת את יושביה, כי אם מעשי האנשים. דווקא העם הגולה הוא זה שיזכה להישמר ולשוב להתחדש, ולו נתנה התקווה.
גם יושבי חורבות הארץ, כמו אנשי ירושלם לפני החורבן, בטוחים שהם יהיו אלו שיקימו מחדש את עם ה'. גם הם כמו קודמיהם טועים בגאוותם וגם הם ייעלמו מן ההיסטוריה.
ד. הנביא בגולה - יחזקאל איננו עוד אמן המרים מופעי נבואה לשעשע את העם, והגלות איננה סוף לקשר של ה' עם עמו. קיומו של נביא בקרב העם בגולה צריך להמחיש לעם כי ה' ממשיך ללוות אותו בדרכו הארוכה בגלות. רק כעת, כאשר מגיעה בשורת החורבן לאנשי הגולה, ידעו כולם שאכן - "נביא היה בתוכם"
ארבעת מטרות הנבואה הללו אולי גם משקפות את מטרות הנבואה באופן כללי, ולא רק אצל יחזקאל:
הנביא משמש כצופה ומזהיר את העם מפני העונשים העתידים לבוא עליהם, כאשר בעצם נבואתו נעוצה גם הנחת היסוד כי אדם יכול לשנות את גזר דינו ולהשפיע עליו. הנביא גם מהווה שליח של ה' לעם: להבהיר לעם מה עיקר ומה טפל- המעשים מול הכוונה והקרבנות מול הצדקה, ובכלל- מהווה צינור והוכחה לקשר של ה' עם עמו.