אפסנאות ורוח בטירונות במדבר

פסוקי הפתיחה של פרשת בשלח צריכים להיות ממוסגרים על קיר לשכתו של קצין חינוך ראשי:
"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נָחָם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים - פן יינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה" (יז).

הקב"ה קבע את נתיב דרכם לא רק על פי שיקולים גיאוגרפיים, אלא התחשב גם ברוח העם. אם הדרך תהיה ארוכה, בני ישראל יספיקו להתגבש ולצבור אומץ לקראת מלחמות הכניסה לארץ.
את מצבו של עם ישראל בשעה זו היטיב לתאר הרמב"ם: "שאין מִטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדוּת בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי כן מיד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק ל"ב).
רוח הלחימה היא מרכיב חיוני בכל צבא. היעדר רוח לחימה מביא לתבוסה מוחצת. בלי הרוח, הטנקים לא יזוזו.

אבל אין די ברוח. מיד אחרי הפסוק המתאר את דרכם של בני ישראל, המופיע בתחילת הפרשה, נכתב הביטוי הבא: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (יח). על פי הפשט, פסוק זה מתאר לנו את ההכנה הכוללת של בני ישראל למלחמה. צריך לזכור, שגם אחרי הארכת הנתיב, בשלב זה לא היה מדובר על ארבעים שנה. הדחייה הזו נגזרה על בני ישראל רק אחרי חטא המרגלים.
התוכנית המקורית הייתה להכניס את בני ישראל לארץ לאחר זמן לא ארוך של "טירונות" במדבר. הקב"ה ושליחו משה מכינים את בני ישראל למלחמה משני היבטים: רוח קרב, וגם ציוד לחימה תקין משום שגם בלי אפסנאות הצבא לא יזוז.
 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות