שנים וחצי השבטים הוכיחו שבקשתם לשבת בעבר הירדן המזרחי אינה נובעת מעצלות אלא מאופי פרובינציאלי. ישנם כאלו המעדיפים להיות 'אנשי גבול' למרות הסיכונים שבדבר על מנת להתרחק מהמולת העיר וממרכזי התעשייה.
נאמנות החלוץ לשבועתו של משה והיציאה להילחם לפני ה' ולפני בני ישראל הייתה תופעה מופלאה. בתחילה חשד בהם משה בפחדנות, נהנתנות וחומרנות, כמי שרצו ליהנות מפירות הניצחון הלאומי בלי לשאת בנטל המלחמה, והנה מתברר שיצאו חלוצים להילחם לפני ישראל.
אכן, מגמתם של בני גד וראובן הייתה הפוכה משל משה, ובדין הוא לא היה מסוגל להבין את שפתם. משה התחנן והתפלל להיכנס לעבר הירדן המערבי ורצה להשלים את מפעלו ולהביאו אל שיאו – בניית המקדש בירושלים. משה חדר לתוכנם של דברים ומדד אותם לפי קדושתם ולכן ביקש שאחיזת ישראל בארץ תשאב את כוחה מלבה, מבית המקדש ומירושלים, שמשם תצא אורה ותתגלה הארת השכינה לישראל.
והנה נתקל באנשים שכל זה לא עניין אותם ולא דיבר אל לבם. הוא התחנן להיכנס לעבר הירדן המערבי והם התחננו לפניו להישאר בעבר הירדן המזרחי. לכן לא היה יכול להבינם ובז להם ונלחם במגמתם.
אבל זו אינה התמונה בשלמותה: לאחר שמשה הוכיחם, הציעו בני גד ובני ראובן לצאת חלוצים לפני המחנה. הם לא התעצלו ולא פחדו, לא ביקשו את עבר הירדן המזרחי כדי להיפטר ממלחמה, אלא רצו בעבר הירדן המזרחי באמת ובתמים, והיו מוכנים להילחם עליו ולהקריב את עצמם למענו. גם לאחר המלחמה, כאשר חזרו הביתה, לא באו שני השבטים אל המנוחה. החיים בספָר היו קשים ופרנסתם שם הייתה דחוקה.
הויתור מראש על מגורים במרכז הארץ ועל הוויות החיים התוססת שם מעיד לכאורה על צרות אופק. אולם נראה שבני גד וראובן היו פרובינציאליים בנשמתם. בעוד שרוב האנשים נשאבים אל הערים ומרכזי התעשייה, מתברר שיש אנשים הבוחרים מדעת לצאת אל המרחב, ללכת אל שולי הארץ ולהרחיק אל אזורי הספָר והגבול ללא המולת העיר.
המגורים במרחק הצמיחו אנשים שורשיים, טבעיים ובעלי זיקה עמוקה לאדמה. הם גידלו גזע עז נפש, שנאבק ושֹרה עם כל הקשיים בהצלחה. לאחר דורות ישאו שבטי עבר הירדן את דגלה של האומה ברמה, יגנו על טוהרתה ויבטאו את מיטבה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן