אני והדרכון הישראלי שלי

"הוי ציון המלטי יושבת בת בבל" (יא).

כאחד שטס באופן תדיר למדינות שונות ברחבי העולם, היה לי תמיד מנהג להיכנס למדינה זרה עם הדרכון האמריקני. למה? מעין יצר הישרדותי יהודי-גלותי כזה ש'עדיף שלא יידעו שאתה יהודי' ובמיוחד 'ישראלי'. הרי 2000 שנה נדדנו ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, ולא היה מקום אחד בו יכולנו פשוט לחיות בשקט, בלי בעיות, פוגרומים או גירוש.

אך עם הזמן הבנתי שאותו דרכון אמריקני שכה הייתי גאה בו, אמנם מעניק לי כניסה למדינות אליהם לא אוכל לבקר כישראלי, אבל התחלתי לחשוב: צביקו'ש, מי היית רוצה שיפעל למענך באם יקרה לך משהו? ארה"ב? או שמא המדינה הכה קטנה והמזרח תיכונית בשם "מדינת ישראל"?

אין ספק שלארה"ב מעמד בינלאומי חשוב ומשמעותי בעולם: יש להם צבא חזק, כלכלה משגשגת וקשרים פוליטיים ענפים – אך אין אצלם מצב דומה למה שעברנו בישראל סביב כליאתו של גלעד שליט. מיליוני אמריקנים לא ייצאו לרחובות כדי להפגין למען שחרור חייל שנכלא בשבי דאע"ש, ובטח שלא יקדישו למטרה זו ימים ולילות.

עם כל האויבים שיש לישראל בעולם, ויש לנו כמה כאלה, תחושת השייכות והערבות ההדדית כה ייחודיות לנו, שאולי בכלל הדרכון הישראלי שלי שווה יותר מזה האמריקני.

האם דרכון זר הוא ביטוח לישראלי בעולם תזזיתי? אני כבר לא בטוח. הדרכון הישראלי עם הסמל הכה מרגש של מנורה עם ענפי עץ זית היא ללא ספק הביטוח האישי שלי בעולם. אך לא מדובר רק בביטוח האישי שלי, אלא של יהדות העולם כולה.

גם בארה"ב, שם היהודים חיים בנוחות שלא הכרנו במהלך כל אותן שנות גלות, מדינת ישראל היא תעודת הביטוח של היהדות והיהודים כולם. גם אם הם לא עומדים בתור כדי לעלות מחר, הם יודעים טוב מאוד שיש רק מדינה אחת שתקבל אותם בעת צרה – זו אמנם מדינה בגודל של סיכה על הגלובוס, אבל היא שלנו, ורק שלנו.

באדיבות אתר 929