אנחנו לא גולית

המיתוס המכונן של הציונות היה מיתוס דוד וגולית. כמה אהבנו לראות במעשה הקמתה של ישראל שחזור העבר התנ"כי המפואר, כששוב אנחנו בתפקיד דוד.

קרב המעטים מול רבים של מדינת ישראל הצעירה שנאבקה מול צבאות מדינות ערב, הפך את ישראל למדינה נערצת. עם השנים והתחזקות כוחה הצבאי של ישראל, התהפך המיתוס. מדינת ישראל הפכה להיות מזוהה עם התחכום, הכוח, הצבא החזק במזרח התיכון, כלכלה חזקה ותמיכה בינלאומית.  

כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, בחרו הפלסטינים לסמל אותה בכלי הנשק הפשוט של דוד - האבנים.

ברצוני לכפור בפרשנות הפשטנית הזאת של מיתוס דוד וגולית, אשר מזהה את החלש כדוד והחזק כגולית.

עומק הסיפור התנ"כי של המפגש בין ישראל לפלשתים, עובר דרך הכוח המוסרי שבשמו יוצא דוד לקרב, אל מול הפגיעה במצח - סמל לתודעה שקורסת בשל היותה חלולה וחסרת מוסר.

הפסוק המכונן של דוד הוא ״אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת״ (מה).

דוד בא בשם כוח גדול יותר מכוח הנשק או השריון.

דוד מדבר בשם אומה, שתפקידה להיות אור לגויים, תיקון המוסר החברתי של האנושות כולה.

מדינת ישראל תמשיך להיות דוד, אם תזכור לנצח בקרבות בשם עולם מוסרי צודק יותר, עולם מוסרי שמלכתחילה אינו נותן מקום לפגיעה בחפים מפשע. עולם מוסרי, ששומר על מוסר הלחימה ועל קדושת החיים.

כל עוד נדע שאנו איננו נשענים על כוחנו בלבד, אלא באים בשם ה׳ למען האנושות כולה, נוכל לומר כי אנו ממשיכי דרכו של דוד, במלחמתו בשריון המתכת נטול הערכים של גולית.

(מבוסס על פירוש המלבי"ם ומצודת דוד לפרק י"ז בשמואל ב)

באדיבות אתר 929