"אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (תהילים מ"ד, ב)

 

רצה לומר כי דבר הנמסר לאדם על פי השמועה והקבלה יכול להיות שקר משני טעמים:

א) אם המספר הראשון בדהו מלבו

ב) אם המספר האמצעי המספר בשמו בדה מלבו או שלא הבין דבריו כראוי

לעומת זה אמר שהקבלה שיש לנו מן הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם הם אמת מכל הצדדים:

א) שלא קבלנו הספורים על ידי מספרים אחרים רק "באזנינו שמענו"

ב) שאי אפשר לומר שמורישי הקבלה הזאת בדו מלבם הדברים האלה, כי "אבותינו ספרו לנו", וידוע שהאבות לא יורישו לבניהם אמונה כוזבת, וקבלה כזאת הנמשכת מאבות לבנים היא אמתיית, ובא לנו הקבלה כי "פועל פעלת בימיהם", היינו שפעלת אז פעולה חדשה בלתי נתלה בסדרי הטבע וחקיה שזה קרוי מעשה... רק פעלת על פי נס ענינים חדשים נעלים על סדרי הטבע, וזה היה "בימיהם", שהם ראו זאת בעיניהם רק שזה היה "בימי קדם", כי עתה אותותינו לא ראינו - מבאר מה היה הפעל.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.