האמונה בה' אינה נוכחת עוד בין אנשים. גם הצדיקים שהמשיכו לנצור אותה בלבם, לא בטאו אותה יותר בפיהם ובכך היא אבדה את ערכה.
"וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (כח)
המילה "אמונה", ברוב אזכוריה בתנ"ך, היא מילה שמקושרת עם אמינות - אנשי אמונה הם אנשים שניתן לסמוך עליהם, כמו בפסוק ממלכים המתאר את האמון המוחלט שנותנים באנשי המלאכה של המקדש - "אַךְ לֹא־יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל־יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים" (מל"ב כב,ז). לפי זה האמונה "נכרתה מפיהם" בכך שאנשים לא מדברים יותר באופן אמין.
אמנם, הפירוש של אמונה אינו רק אמונה של מישהו, אלא יכול להיות גם אמונה במישהו; כמו שאברהם האמין בה' (בראשית ט"ו, ו), ועמ"י האמין במשה (שמות י"ד, לא).
לפי ההקשר בפרק מסתבר יותר לפרש שמדובר כאן על הפירוש השני - אובדן האמונה בה', ולא על אובדן האמינות בין אדם לחברו (גם האמונה הזאת אכן אבדה, אך זה לא נושאו של פרקנו); ואכן, כך ביארו המצודות והמלבי"ם.
לפי פירוש זה, הפסוק מדבר על שתי בעיות נפרדות - אבדה האמונה; וגם אצל המעטים שעדיין נצרו בליבם אמונה בה', האמונה נעדרת מלשונם - 'נכרתה מפיהם' (מהגמרא בע"ז דף ד ע"א עולה שנשארו צדיקים גדולים בירושלים גם בדור החורבן; והדברים מתיישבים היטב גם עם המשך הגמרא שם).
בעיה זו שונה מהקודמת, אך חומרתה אינה פחותה - גם אם אדם עודנו מאמין ומחזיק בדרך ה', אם הוא נמנע מלבטא ולהנכיח בקול את אמונתו, הערך שלה דל. אמונה שטמונה בלב אך לא משפיעה על התנהגות האדם כלפי סביבתו, מסמלת את התרחקותו של עם ישראל מא-להיו לא פחות מהיעדר אמונה מוחלט.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער