אל תעזבני ה'!

בסוף המזמור המשורר מתחנן על נפשו: "אל תעזבני ה', א-להי אל תרחק ממני" (כב). בכל המזמור כולו פונה המשורר אל ה', והוא מניח שה' יכול להושיע אותו אם ישמע לתפילתו. למשורר אין ספקות, הוא בטוח שה' לא עזב אותו, אך הוא מודע לאפשרות כזו ולכן מתחנן בפני הקב"ה: "חושה לעזרתי אדני תשועתי" (כג).

האם הקב"ה יכול לעזוב את האדם? בהרבה ממזמורי תהילים יש בקשה של המשורר שה' לא יעזוב אותו (ע"א, ט; ועוד). בתפיסה האלילית האל בהחלט יכול לעזוב. כך למשל במזמור האכדי "אהלל את אדון החוכמה" (מה שמכונה איוב הבבלי) מופיע: "למן היום (אשר) שמו בֵּל [ללילה]/ והגבור מַרְדֻךְּ [עלי] קצף/ עזבני אלי, נחבא במסתרים/ נסה אֵלָתִי רחקה [מעלי]/ נסוג מלאכי הטוב, תוך ימיני... (מתוך: ש' שפרה, י' קליין, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עמ' 547-548). את התפיסה שהאל יכול לעזוב אנחנו מוצאים גם בפי הגולים בספר יחזקאל: "כי אמרים אין ה' ראה אתנו, עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח', יב). יחזקאל מתפלמס עם התפיסה הזו, ואולי מכיוון שהיא מתאימה לאמונה האלילית. בתפיסה המקראית הא-ל אמנם מביא טובות ורעות כאחד ואף יכול לחזור בו אך ה' לא עוזב את האדם. בניגוד לכך בתפיסה האלילית, על הייסורים אחראיים אלים מזיקים אחרים ולכן האל האישי חייב לעזוב את האדם בעת צרה.