אל תהי דן יחידי

"וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי: בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי" (א-ד)

בפרקנו נושא איוב קינה על ימיו הטובים שקדמו למפולת. הוא אינו אומר דבר על עושרו הגדול, עבדיו ומקנהו הרבים שכלו בפשיטת הגדודים של שבא והכשדים ובאש שאחזה בצאן ובנערים, ולא על בניו הרבים שנהרגו באסון נפילת הבית. הוא אינו נושא קינה גם על בריאותו שחלפה ולא על כל דבר מתיאור הפורענויות שבאו לו מידי השטן בפרקים א'-ב'. קינתו עוסקת רק בכבודו הגדול, בסמכותו בעיני בני קהילתו ובמעמדו החברתי שאבדו. צא ולמד עד כמה יקר כבודו של איש זקן בעיניו, ועד כמה מצווים אנו לשמור עליו, וכמפורש גם בתורת ה' שניתנה לנו.

מן הפרק עולה פשר מעמדו הרם של איוב. איוב היה שופט, ואליו באה כל זעקה של יתום ואלמנה מפני עושקיהם. עוד עולה מן הפרק, שאיוב היה דן יחידי. גם אם ישבו עמו שופטים נוספים, איש מהם לא העז לחלוק על דבריו ועל מסקנותיו:

"לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי: אַחֲרֵי דְבָרִי לֹא יִשְׁנוּ וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי" (כא-כב)

אולי כאן מסתתר חטאו של איוב, שבשלו בא עליו הניסיון הקשה. שהרי כך לימדונו חכמינו (אבות ד', ח):

"הוא היה אומר: אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה"

גם אם נאמין לצדקת משפטו בדרך כלל:

"צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי:... אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ" (יד-טז)

שמא התקיים בו, ולו פעם אחת, בשל שיקול דעת מוטעה:

"אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא" (כ"ב, ט, מענה אליפז).

שמא בטחונו הגדול בצדקת משפטו הוא המביא אותו להטיח דברים קשים בשופטו, בקב"ה, שהרי אין כאיוב היודע משפט צדק מהו.

שמא כאן נחשפת חטאת איוב יותר מאשר בכל ההאשמות שהטיחו בו רעיו.