אל המרחקים

הדובר בתחילת מזמורנו עומד לצאת לדרך רחוקה. עליו להעפיל אל ההרים הגבוהים המתנשאים הרחק בקצה האופק, ולִבו מלא חששות מפני סכנות הדרך ופגעיה. מראה ההרים הרחוקים שאליהם הוא נושא עיניו מאיים עליו!

נשיאת העיניים אל ההרים לא נועדה למצוא בהם עזר ומבשר טוב, אלא היא זו שגורמת לו לחוש מצוקה ופחד. וכך יש לקשר בין שתי השורות בבית א: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", לקראת צאתי לשם, ואחשוב: "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" כשאצטרך להעפיל אליהם?

מצוקתו של הדובר זוהי אפוא המצוקה האנושית המוכרת של אדם שלפניו עומדת היציאה לדרך רחוקה, שרב בה הבלתי-נודע. מזמורנו הוא אם כן מעין 'תפילת הדרך', או ביתר דיוק 'ברכת הדרך', לאדם העומד לפני יציאה לדרך ארוכה.

האדם המודרני אינו מודע בדרך כלל למצוקתו של היוצא לדרך רחוקה בזמנים עברו. זאת, מפני הביטחון השורר היום בדרכים, ומפני אמצעֵי התחבורה המשוכללים (ואם הוא יוצא למסע רגלִי, הוא עושה זאת לשם הנאה). היוצא לדרך בעבר הרחוק, לא היה עושה זאת לשם בילוי והנאה. אדם היה עוזב את ביתו מחמת ההכרח הכלכלי, המשפחתי או האישי. על פי רוב היה הולך ברגליו, לעתים לבדו, והיה גומא מרחקים גדולים במקומות בלתי מוכרים. חששות כבדים היו מלווים את יציאתו לדרך: כיצד יינצל מן הסכנות האורבות לו בדרכים, שהן תמיד בחזקת סכנה? האם יגיע בשלום למחוז חפצו? והאם יזכה לשוב לביתו בשלום?

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת עמוס חכם

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון