מזמור קט"ו מציג במלוא עוזו את הניגוד התהומי בין התפיסה האלילית את אלוהיה לבין תפיסתו של האדם מישראל את אלוקיו.
"עצביהם כסף וזהב – מעשה ידי אדם" (ד)! "ואלוקינו בשמים – כל אשר חפץ עשה" (ג)!
איזה ניגוד תהומי בין התפיסה האלילית את אלוהיה לבין תפיסת מזמורנו.
הם מעצבים את אלוהיהם, ובהתאם לשאיפותיהם. לפי הדברים שלהם הם מסורים, שלהם הם משועבדים. האידאלים שלהם כסף וזהב, שאיפה להשיג עוד ועוד, יותר ויותר. וזאת מבטאים אלוהיהם – ""עצביהם כסף וזהב! מעשה ידי אדם": כל מה שממלא את ליבותיהם, כל כיסופיהם, כל תאוותיהם באים לידי ביטוי באלוהיהם. כי בעיניהם הם העיקר, האדם הוא העומד במרכז, והוא הוא המעצב את אלוהיו, לפי צלמו הוא, לפי דמותו הוא: "עצביהם... מעשה ידי אדם" הם!
ואילו תפיסת מזמורנו, תפיסתו של האדם מישראל, של עם ישראל, היא ההיפך הגמור, ניגוד מוחלט. "ואלוקינו בשמים" – נעלה הוא מעלינו. לא לנו לעצבו, לא לנו לקבוע את דמותו וצלמו: "כל אשר חפץ –עשה"! הוא הקובע, הוא המעצב אותנו. "לא לנו ה' לא לנו – כי לשמך תן כבוד"!
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך 'פרקי היום בתהלים' בהוצאת שילה ברכץ