אירוע מכונן

בפרק שלנו דוד נמצא בשיא שפלותו – מחד הוא מורחק מעמו, משבטו, מאידך גם הפלשתים כבר לא רוצים אותו. ואז הוא מגיע לעיר שלו, העיר שבה לכאורה היה מוגן, וגם שם הוא מגלה שהכול נלקח ממנו.

על חוויה זו דורש ר' יהושע בן לוי שלושה פסוקים מספר תהילים (פרק כ"ז, א-ג):

"לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:

 בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

 אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ".

וכך הוא אומר במדרש (ויקרא רבה פרשה כא):

"בקרב עלי מרעים", אילו עמלקיים -  "ועמלקי פשטו אל נגב ואל ציקלג" (ל', א).

"לאכל את בשרי" – "ושתי נשי דוד נשבו" (שם, ה).

"צרי ואיבי לי [המה כשלו ונפלו]" – "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שם, יז). ...

מיכן ואילך אמר דוד "אם תחנה עלי מחנה" שלעמלקיים, "לא יירא לבי".

"אם תקום עלי מלחמה" שלעמלקיים, "בזאת אני בוטח".

הרבה אנשים היו נתקלים במשבר כזה למרות סופו הטוב ולא היו מצליחים להשתקם או להעמיד את עצמם שוב במקומות מסוכנים כאלה. אך המדרש, בהצמידו את האירוע לפסוקים אלו, הופך את נקודת המשבר הזאת, שבה נשבו הנשים והילדים בידי העם השנוא מכולם, לנקודת מבחן - שהניצחון שבה הופך להיות נקודת המשען: מהיום בכל פעם שדוד יעמוד לפני מלחמה, הוא ידע במי להאמין ועל מי לסמוך.

היכולת לקחת נקודת שפל שמסתיימת בעלייה ולהופכה לסמל, לדגל ולאות שהולכים אחריו היא מכוחם של מנהיגים שכולנו הולכים אחריהם.

באדיבות אתר 929