אין שריד ואין תקווה

בלדד ממשיך את הדיון שפתח בו רעהו הבכיר, אליפז, הדיון בשאלת גורלו של הרשע, או בעיית 'רשע וטוב לו'. שוב, רמזיו כלפי איוב עבים ובהירים. כמו במענהו במחזור הראשון הוא מתייחס בראש ובראשונה למות בניו של איוב. במענהו הקודם טען בלדד: "אם בניך חטאו לו וישלחם בעד פשעם" (ח', ד). עם החרפת הוויכוח הוא הופך את טענתו – הבנים מתו בעוון אביהם, איוב.

הרשע, לדברי בלדד, מחזיק מעמד, ונרו מאיר ודולק. אך משל הנר נכון גם לגבי האמירה, שהנר עתיד לדעוך בעת ששמנו יאזל. עד לרגעי הדעיכה הגמורה לא ניכר ההבדל בין אורו של הנר הדועך לאורו של נר טוב ומלא שמן, אך רגע קודם לכך שהוא כבה כבר ברור, שעוד רגע יושלך כחרס נשבר של נר ישן ומאוס אל חושך גמור, ללא תקווה וללא שם ושארית. בלדד מכריע בכך את השאלה שאיוב התחבט בה בפרק י"ז, היש תקווה לנמצא על סף קברו?

"גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ: אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ" (ה-ו)

מכאן יעבור בלדד לנמשל, לאוהלו (משפחתו) של הרשע (איוב):

"יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת: תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִילוֹ יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית: מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ: זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ: יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ: לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו: עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר" (יד-כ)

הרשע משול לעץ ששורשיו ופירותיו יבשים, הוא משול למי שאוהלו על כל תכולתו, כולל בניו ומשפחתו, נשרף, ולא יהיה לו מי שיקום על נחלתו ולא מי שיזכירנו. הוא יאבד בתהום הנשייה ללא מצבה הנושאת את שמו, והעולם ימשיך בלעדיו.

מתשובתו של איוב בפרק הבא נבין עד כמה נפגע איוב מטענת בלדד, שסגר את דלת התקווה על תחייתו של איוב, ולפחות על זכרו שיישאר בלב יודעיו, על המעט שבמעט ממנו, שיוותר לדורות הבאים, לנצח.