אין קדושה ללא הבדלה

המקום המקודש ביותר לסיקים הוא ההארימנדיר סאהיב, מקדש הזהב. המקדש, שבנייתו הושלמה ב-1604, מצופה כולו זהב ועומד על אי מלאכותי במרכזה של ברכת מים בעיר אמריצר שעל גבול פקיסטן־הודו. 

הדמיון בין מקדש הזהב לבית המקדש היהודי בולט לא רק במה שאין בו – הפסלים – אלא גם במה שיש בו. במקדש הזהב שוכן העותק המקורי של הספר המקודש לסיקים, הגורו גראנת סאהיב, כשם שבלב בית המקדש שוכן ארון הברית ובו הלוחות שהוריד משה מסיני, והעותק המקורי של ספר התורה שכתב משה. במרכז מקדש הזהב יושב אדם זקן לבוש בגדי לבן הקורא בגורו גראנת סאהיב ומסביבו קבוצה של זקנים מנגנים הלבושים אף הם בגדי לבן. בתמונה הזו מהדהדת אווירת בית המקדש, הן בגלל בגדי הלבן של המשרתים בו והן בגלל כלי הנגינה שעליהם היו מופקדים הלווים.

התרשמתי במיוחד מטקסי האכילה במקדש הזהב. כל מבקר מקבל בכניסתו מנה של אוכל. יש בנוהג הזה אמירה ערכית: כולם אוכלים יחד (בשונה מן התפיסה הרווחת בהינדואיזם שלפיה אין לאכול עם אדם שהוא בן למעמד פחוּת משלך). טקס האכילה הזכיר לי את אכילת הקרבנות בבית המקדש. בקרבן פסח, למשל, כל ישראל אוכלים את אותו קרבן באותו מקום, בסעודה שנועדה להמחיש את העובדה ש׳כולנו בני חורין׳.

נקודת דמיון נוספת היא הפתיחות השורה בשני המקדשים: מקדש הזהב פתוח מכל ארבעת עבריו, ויש בו בית הארחה המיועד ללינת המבקרים במקדש שאינם סיקים. אלו הם ביטויים לכך שהמקדש פתוח לכל אדם, פתיחות שמהדהדת גם בחזון ישעיהו על בית המקדש העתידי: ״כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״ (ישעיהו נ"ו, ז). כך גם בחנוכת בית המקדש הראשון ביקש שלמה המלך מאלוקים שישעה גם לתפילותיו של הנכרי ״אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ (מלכים א׳ ח, מא–מג).

אך לצד הדמיון הרב בין שני המקדשים, קיימות גם נקודות המבדילות בין שניהם. מקומו של בית המקדש בהוויה היהודית מרכזי הרבה יותר ממקומו של מקדש הזהב בדת הסיקית. מזה אלפי שנים עם ישראל כוסף אל בית המקדש, מתאבל על חורבנו ומתפלל לבניינו, בעוד שבחיי הסיקים נודעת למקדש הזהב חשיבות משנית.

אפשר שההבדל קשור במשמעות השונה של המקדש בשתי הדתות. הדת הסיקית לא מכירה מושג של קדושת המקום וקדושת הזמן. חשיבות מקדש הזהב נובעת מכך שהספר המקודש ביותר לסיקים שוכן בו. היעדרה של הקדושה המובחנת – קדושת הזמן וקדושת המקום – נובעת בין היתר מן התפיסה שאלוהים נמצא בכל מקום. אמנם גם היהדות מאמינה שאין בעולם מקום ריק מנוכחות א-לוהית (׳לית אתר פנוי מיניה׳), אך היא משמרת מושג של קדושת המקום. היהדות מאמינה שיש מקומות מיוחדים המאפשרים קרבה ומפגש בין אדם לא-לוהיו.

בעקבות תפיסה זו מעוצב בית המקדש על המתח שבין פתיחות לבין ייחוד והתבדלות. המקדש פתוח, מצד אחד, לנשים ולגברים, ליהודים ולגויים, וכולם רשאים להקריב בו, אולם ככל שנכנסים פנימה, הדרישות נעשות קפדניות יותר ויותר. הקרבה אל הקודש מחייבת הכנות גופניות ונפשיות מיוחדות, וישנם מקומות שהכניסה אליהם אסורה. במפגש עם הא-לוהות יש דינמיקה של העלם וגילוי, חשיפה והסתר, רצוא ושוב.

כדי לכונן קדושה בעולם של חולין, יש צורך בהבדלה ובהפרדה. ההבדלה היא תמרור שנועד לעורר בנו את תחושת הקדושה.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר