אין מחילה על פגיעה בעבד ה'

הדיבור הראשון של ה' מכוון אל אהרן ומרים ומוכיחם על פגיעתם בכבודו של משה ("ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" - ח), ואילו הדיבור השני של ה' מכוון אל משה ועוסק בכבודו של ה' ("ואביה ירק ירק בפניה" - יד). אולם מסתבר ששני הדיבורים הללו קשורים. בדיבורו הראשון רב ה' את ריבו של משה, בלא שמשה עצמו יהיה מעורב בכך (שהרי הוא מצוי בנפרד משני אחיו). במהלך המחצית השנייה מתברר שמשה עצמו, שהוא "ענו מאד" (ג), מחל על כבודו בלב שלם וצעק אל ה' כי ירפא את מרים אחותו. אלא שבעוד ש"הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול", שכן התורה שלמד שלו היא, והוא רשאי למחול על הכבוד המגיע לו בגינה, נראה כי נביא שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, שכן הנבואה היא שליחות המוטלת עליו מאת ה', ואין היא שייכת לנביא עצמו.
דבר זה נרמז כבר בתוכחתו של ה' לאהרן ולמרים: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (ז-ח). בפסוק זה מדמה ה' את משה לעבד שאדוניו סומך עליו בכול ומפקיד בידו את ניהול ביתו ועל פיו יישק כל דבר, והנה, "עבד מלך - כמלך", ואין הוא יכול למחול על כבוד שאינו שלו.
לכך בדיוק רומז ה' בתשובתו למשה על צעקתו: אין לפטור את מרים בלא כלום. היא פגעה בכבוד 'אביה' שנזף בה נזיפה חמורה. אף ביחסים שבין בני אדם אין נזיפה כזו של אב בבתו עוברת בלא רושם, קל וחומר ביחס שבין ה' למרים. 'יריקתו' של ה' בפניה של מרים היא הצרעת שלקתה בה, אולם סוף סוף צרעת זו אינה אלא עונש על דברה במשה. נמצא שהקב"ה הוא שתובע כאן את עלבונו על כך שדיברו במשה עבדו. הוא מוכן להקל בעונשה של מרים על פי בקשת עבדו, העניו מכל אדם, ולרפא את מרים מצרעתה, אך אין הוא מוכן לבטל כל רושם של הפגיעה שפגעו בעבדו הנאמן. 

לקריאת הפוסט מאת מיכאל שפרבר 'ענווה ומנהיגות'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך  

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון