אח בוגדני

שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָ(י)שֹׁבְנָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה: (ט-י)

נבואתנו נאמרה על הר שעיר. במקומה היא מנותקת מנבואת העמים (כ"ה – ל"ב) ומצויה בין נבואות הנחמה (ל"ד – ל"ט). הנקמה בהר שעיר נראית קשה (על פי הכתובת בסלע, בירת אדום, היא אכן קרתה על ידי נבונאיד מלך בבל, כדור אחרי חורבן ירושלים).

מאבקה של אדום בממלכת יהודה על הר הנגב, ובעקבותיו גם על הנגב הצפוני ואפילו אל הר חברון הוא מאבק עתיק יומין, שנמשך כמעט כל ימי המלוכה, ואף לפניה, בימי דויד ויואב שר צבאו. הדים למאבק אכזר זה אנו מוצאים בישעיהו (ל"ד), עמוס, עובדיה וירמיהו (מ"ט). על סף החורבן מקבל מאבק זה בנבואתנו ביחזקאל משמעות חדשה. ישראל ואדום הם אחים, ונחלתם ירושה להם מאביהם. חורבנה של ממלכת יהודה, וכשממלכת שומרון נעלמה מזמן מעל במת ההיסטוריה, לכאורה מציב את ממלכת בני עשיו כיורשים החוקיים של ממלכת יהודה. אח נאמן וטוב מתאבל על מות אחיו. אח בוגדני ורע שמח על מות אחיו ללא בנים ויורש חוקי אחר, משום שכך הוא זוכה בירושת המת, כלומר, בכל נחלת אביהם המשותף. זוהי שמחתה של שעיר על חורבנה של יהודה. אכן, בתקופת החורבן זחל הסיפוח האדומי צפונה והגיע עד בית לחם וירושלים – פחוות אדומיאה בראשות של גשם הערבי. (אדמות משפחתו של הורדוס האדומי היו בהרודיון ליד בית לחם.)

יש לנו כיוצא בו גם בתורה. האח שאינו חפץ ליבם את אשת אחיו, שמת בלא בנים, אינו עושה זאת בגלל זוגיות שאינה מוצלחת לדעתו עם היבמה, אלא כדי לרשת לבדו את נחלת אחיו המת. עונשו מפורש בתורה:

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת  בֵּית אָחִיו:  וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל (דברים כ"ה):