אחרי השקיעה תבוא הזריחה

ירמיהו בפרקנו מנבא נבואה שאין אחריה תקומה -

"אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ, בְּעֹד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה. וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם" (ט).

אותה 'יולדת שבעה' תהא אשר תהא נפחה את נפשה, שמשה שקעה בטרם עת. מיד לאחר דימוי קשה זה מכה הנביא בפטיש - השארית שתישאר מהפורענות תינתן לחרב לפני האויבים.

האם הקיץ הקץ?

המעוף המדרשי רואה את הפסוק בתוך הקשר רחב בהרבה מהפרק שלנו. המרחב שבו נתון הפסוק הוא הטקסט המקראי כולו והפרספקטיבה ההסטורית. מנקודת המבט הזו, אנחנו מתבוננים בשקיעת השמש, אך יודעים שתבוא גם זריחה אחריה.

נקודת המוצא של המדרש שלפנינו הם הפסוקים המופיעים במסעו של יעקב לבית לבן ובחזרה. בדרכו לבית לבן נאמר "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כ"ח, יא), בדרכו חזרה נאמר "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" (שם ל"ב, לב). כך אומר המדרש (בראשית רבה פרשה סח):

"כי בא השמש" (בראשית כ"ח, יא)... אותן שתי שעות שהשקיע לו הקדוש ברוך הוא בצאתו מבית אביו מתי החזירן לו? בחזירתו לבית אביו הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) "ויזרח לו השמש וגו'" (שם ל"ב, לב), 
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה סימן לבניך, מה את ביציאתך השקעתי לך גלגל חמה, בחזירתך החזרתי לך גלגל חמה,
כך בניך ביציאתם "אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה וגו'" (ירמיה ט"ו, ט), בחזירתן "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג', כ).

הביטוי "באה שמשה" המופיע בפרקנו מהדהד את הביטוי "בא השמש" המופיע בתיאור המסע של יעקב. בשני המקרים, מפרש המדרש, מדובר בשמש ששקעה בטרם זמנה. הזיקה שנוצרת בין הפסוקים מאפשרת לגאול את הפסוק בירמיהו. כפי ששקיעת החמה המוקדמת של יעקב נענתה בהמשך בזריחה מוקדמת - "ויזרח לו השמש", כך גם נבואת החורבן של ירמיהו אינה שקיעה תמידית, היא רק שקיעה אחת ברצף של שקיעות וזריחות.

אולי ירמיהו חש שאחרי החושך שמתגלה לו אין תקומה, אך המבט המדרשי מכיר את ההיסטוריה שלנו - גם אחרי החושך הגדול ביותר, מגיע השחר המאיר.

באדיבות אתר 929