אחפש את ירושלים בנרות

"אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת" (יב).

הנרות בתקופת המקרא ובימי המשנה והתלמוד היו שונים מהנרות שאנו מכירים היום. המונח "נר" שימש לציון כלי, לרוב עשוי מחרס, שבו שמו את חומר הבערה ואת הפתיל. בתחילה שימשה קערית חרס קטנה כמכל לשמן, לרוב שמן זית, ששימש חומר בערה, והפתיל היה עשוי, בדרך כלל, מפשתן. בהמשך, נוסף לקערית קיפול בשפה עבור הפתיל. 

צורת הנרות התפתחה והשתנתה עם השנים. במשך תקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופה הפרסית (3500–300 לפני הספירה) רווח בארץ ישראל 'הנר הפתוח'. זהו נר חרס פשוט, דמוי קערית בעל צביטה בשפה, העשוי באבניים, ללא עיטור.

מהתקופה ההלניסטית (המאה הג' לפני הספירה) - ימי החשמונאים - ולאחריה, בתקופות הרומית, הביזנטית והאסלאמית, החלו לייצר בארץ נר מסוג אחר: 'הנר הסגור'. נר זה עשוי לרוב בדפוס, והוא מורכב משני חלקים נפרדים, עליון ותחתון, שחוברו יחד לאחר הייבוש. חלקו העליון של הנר כלל שני פתחים: האחד ליציקת השמן והאחר להנחת הפתיל; חלקו התחתון שימש בסיס הנר ומכל שמן. מקורו של 'הנר הסגור' ביוון, ועד מהרה ייצורו הפך כה שכיח שהוא החליף את 'הנר הפתוח' שהיה מקובל עד אז בארץ ישראל. 'הנר הסגור' מתאפיין בעיטור בחריתה, בתבליט או בטביעה בחלקו העליון. לעתים, הנרות נצבעו או חופו בצבע.
בתקופה האסלאמית המאוחרת הופיע מחדש הנר דמוי הקערית ('נר פתוח') העשוי באבניים.

נר השמן סיפק מאור זמין, נייד ומבוקר במשך אלפי שנים, עד להמצאת החשמל.

כתבה: אלגרה סבריאגו / רשות העתיקות

באדיבות אתר 929