עם ישראל מכנה את התורה 'צו לצו, קו לקו'. רואה הוא בה אוסף של פרטים חסרי משמעות. הסתכלות שכזאת נובעת מחוסר הארה אלוקית ומשקיעה בחומריות שאותה התורה מנסה לזכך ולתקן.
שכרות היין תופסת חלק נכבד מפרקנו. הנביא מוכיח את ממלכת אפרים על כך שרבים מבניה שטופים בשתיית יין שיכר ובהוללות שהוא מביא אליה. לא רק פשוטי העם נגועים בכך אלא כל הצמרת השלטונית והרוחנית. גם כהן ונביא הינם בכלל אלו השותים וההוללים. המציאות היא "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום" (ח). פשט הפסוק מדבר על קיא של ממש כך שלא נותר מקום נקי ומכובד שניתן לשבת בו, אולם חז"ל (אבות ג, ג) מבארים את עומק הפשט ומרחיבים זאת לכל מקום בו ישנו עיסוק בחומר בלא רוח. סעודה בלא דברי תורה מבטאת השתקעות בחומר כשלעצמו וממילא נחשב הדבר כמיותר ואינו תורם לעולם ולגוף כקיא וכצואה, "בלי מקום" - בלא מקומו של עולם, הקב"ה.
בהמשך הנבואה מתאר ישעיה את התייחסותם של ישראל לדבר ה' המופיע בתורה. נדמה הוא להם כאוסף של פרטים חסרי פשר ומעוף "כי צו לצו, צו לצו, קו לקו, קו לקו, זעיר שם זעיר שם" (י). תורת ה' מלאה פרטי מצוות שלמתבונן מן הצד שאינו מזהה את הקדושה שבה יכולים להיראות כאוסף חוקים מקרי, חסרי משמעות רוחנית וחינוכית שאין שום קשר ביניהם. דומה שככל שאדם שקוע בחומריות הרי שקשה לו יותר להחשף לעומק הרוחני של דבר ה' ואין הוא רואה את הדברים אלא רק בעיניו החומריות והצרות.
נמצא, שהתבססות החומרית בכל הלך חייהם של ישראל, בה פותחת הנבואה, היא שגורמת גם למאיסת חמדת התורה ולהתייחסות אליה כאל אוסף קודים חסרי פשר. רק מי שמטהר את מחשבתו ואורחות חייו יכול להדבק בה' ולגלות כיצד כל פרטי התורה יונקים מלשד החיים של אור ה' המתגלה במציאות ומבקש להרימה אל על.