הכלים שונים והקולות הנוגדים בשילובם יחד יוצרים את ההרמוניה. וכך גם בראש השנה - קול השופר המחריד והלבנה המתכסה מחד, ומאידך החג וההתחדשות. מתוך הניגודים נבנית ומוקמת האחדות והשלמות.
"הרנינו לאלהים עוזנו" (ב) - השמיעו קול רנה, השמיעו גם תרועה, "שאו זמרה ותנו תוף, כנור נעים עם נבל" (ג). תקעו גם בשופר, תקיעה - קול פשוט; עם שברים - קול שבור היוצא מלב שבור; עם תרועה - גם תקיעת נצחון וגם קול גניחה ויללה. כל אלה הם כלים השונים אלה מאלה, וגם קולות שונים, ואפילו נוגדים אלה את אלה. ועם זה רק כולם יחד מאפשרים את המזמור, את המקהלה ואת ההרמוניה הנבנית מתוך הדיסהרמוניה ומתוך השוני ומתוך הניגודיות!
"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (ד), ציויתי אתכם לתקוע בשופר, בחג שחל בראש חודש. וגם בכך בולטת הניגודיות: תקיעת שופר המביעה הזדעזעות וחרדה: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" מבהיר עמוס הנביא (עמוס ג', ו). "כסה" - הלבנה המתחדשת והמסמלת את עם ישראל, עדיין מכוסה ועלומה, כפי שגם עמנו מתחדש מן ההשפלות והתבוסות. והנה, על אף זאת, זכרו עמי שיום זה, ראש השנה, הוא חג והוא בחודש, בהתחדשות מתמדת, והוא מסמל את ההתחלה המתמדת מחדש.
גם כאשר ציווית "תקעו... שופר", קול חרדה ואפילו גניחה ויללה, הרי זו גם תקיעת נצחון. ועם המצב הוא "בכסה" - יהפוך הוא להתחדשות, "בחודש", "ליום חגנו"! מתוך הניגודים נבנית ומוקמת האחדות והשלמות!
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת