אותות ותובנות עתידיות

האות הראשון: משה משליך את המטה והמטה הופך לנחש. משה נס מפניו. בכפו של משה חוזר המטה להיות מטה.
הרמז כאן ברור: מה פתאום אתה נס מפני דבר שנראה לך כנחש, כאשר אתה יודע שבאמת אינו אלא מטה? בידך הוא, אתה עשיתו נחש ואתה תעשהו מטה. כך צריכה להיות ההתייחסות למצרים: "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח" (ישעיה ל"א, ג). כאשר אהרון עושה את האות, נאמר: "ויבלע מטה אהרון את מטותם" (ז', יב). אמנם הפשט הוא שבלע את מטותם כאשר עדין נראה כמו תנין, אלא שאנו יודעים שבאמת הוא מטה, ולכן התורה קוראת לו מטה.

המציאות בשטח נקבעת על פי היחס שלנו אליה. פרעה הוא "התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו" (יחזקאל כ"ט, ג), לכאורה הוא שליט כל יכול, אבל זה רק מפני שעמו, וגם עמנו, למדו לראות אותו ככזה. אל תנוס מפניו, "שלח ידך ואחוז בזנבו" (ד). סופו שיאמר "אנוסה מפני ישראל" (שמות י"ד, כה)!
 
האות השני: בחיקו של משה ידו מצטרעת ובחיקו היא שבה כבשרו. המסר הוא שיש כוח בחיקו של משה לשנות דברים. עתיד משה לומר "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק" (במדבר י"א, יב). משה מרגיש שאין בכחו לשאת את העם בחיקו. באות השני ה' רומז לו על העתיד, ואומר לו שיש כוח בחיקו.