אופיים הכפול של דיני עריות

שני פרקים בחומש ויקרא עוסקים בנושא העריות - פרק י"ח ופרק כ'. בשני הפרקים מתוארת רשימה ארוכה של העריות השונות; בשניהם התורה עומדת על חומרת האיסור, ובשניהם נאמר שעבירה על איסורים אלו תגרום לגָּלוּת. מדוע, אם כן, חוזרת התורה על נושא זה פעמיים?

נראה, שדווקא ההשוואות הרבות שבין הפרקים מחדדות את ההבדל העקרוני שביניהם. השורש החוזר (תשע פעמים) בפרק י"ח הוא טמ"א, והדגש הוא שחטאי העריות מטמאים את הארץ. מצבה של הארץ - כמצבו של כל חומר בתכונתו הטבעית - הוא מצב של טהרה. טומאה היא שינוי מהמצב הטבעי, והיא יכולה להיגרם בצורות שונות - על ידי גורמים פיזיים מטמאים, כמו מת או שרץ, וכן על ידי גורמים רוחניים, כמו חטאי עבודה זרה וגילוי עריות. ואכן, עונש הגלות בפרק י"ח נגרם במפורש בגלל עניין זה - "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (י"ח, כח)- הדגשה שאינה מופיעה בפרק כ'.

לעומת זאת, בפרק כ' חוזר שבע פעמים השורש קד"ש (בעוד השורש טמ"א אינו נזכר כלל). בפרק זה נתבע עם ישראל לנהוג בקדושה, מכוח היותו עם ה' - "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ', ז). גם בפרק זה נאמר שחטאי עריות יגרמו לכך שהארץ תקיא את יושביה, אולם בפרק זה - לא בגלל פן הטומאה שבעריות, אלא מפני שהארץ היא ארצו של ה', ולכן - "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (שם, כו).

התביעה מעם ישראל להקפיד על דיני עריות נובעת אפוא משתי בחינות נפרדות: כדי שלא לטמא את הארץ, וכדי שלא לפגוע בקדושה.

עוד בעניין זה קראו בפוסט מאת הרב פרופ' יהודה ברנדס 'טומאה פרטית וקדושה ציבורית'

לשמיעת שיעורו של הרב בזק בנושא

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת