אויבי העם הם אויבי האל

ספר תהילים הוא ספר של מפגש. הוא ספר שבו האדם מפנה מבט אל א-לוהיו ומנסה לראות, לגעת, להיענות. כיצד מתייצב האדם מול האל? מדוע הוא מצפה שהאל ייענה לתחינתו? את השאלה הזו אפשר לשאול לגבי שני דוברים בספר תהילים - האדם הבודד, והציבור - העם. במזמורנו העם הוא הדובר. באיזו זכות יבוא עם אל א-לוהיו?

דרך המלך המוכרת בין שבילי התנ"ך מיוסדת על הברית. לברית שני צדדים - העם מחויב והאל מחויב. העם מחויב במצוות, והאל גומל לעם בכך שהוא פורש את חסותו עליו.

אך במזמורנו הזיקה שונה. המשורר פונה אל א-לוהים בתחינה - "אל תחרש ואל תשקוט" (ב). מדוע? "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (ג-ד).

הפסוקים מתיכים את הא-לוהים ואת העם זה בזה והאויבים הקמים על העם הם בעצם אויבים הקמים על האל עצמו. על כך עומד המדרש במכילתא דרבי ישמעאל. המדרש נסוב על הפסוק מתוך שירת הים "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" (שמות ט"ו, ז). מדוע קמיך?

"וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" (שמות ט"ו, ז), הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך. ומי הם שקמו נגדך? הם שקמו נגד בניך;
"תַּהֲרֹס קָמֶיךָ", 'תהרוס קמינו' אין כתיב כאן, אלא 'תהרוס קָמֶיךָ'  - מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקדוש ברוך הוא.
וכן הוא אומר: "אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד" (תהילים ע"ד, כג)
"כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן" (תהילים פ"ג, ג) מפני מה? "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד" (שם, ד)…
וכן הוא אומר "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב', יב) ר' יהודה אומר 'בבבת עין' אינו אומר כן אלא 'בבבת עינו' כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכנה הכתוב.
(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ו).

המדרש מביא סדרה של מקומות שמהם משתמע שהקמים על העם קמים על א-לוהיו. השיא הוא בקביעה בפסוק בזכריה - "כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ", שעל פי ר' יהודה מתפרש כבבת עינו של א-לוהים עצמו (כלומר הפסוק מתכוון לומר 'בבית עינִי'). הקביעה שהפגיעה בישראל כמוה כפגיעה באל, שהקמים על העם קמים על האל, מאפשרת פנייה מסוג אחר. פנייה שבה האל והאדם לא נמצאים בשני קצוות, אלא האל מוצא את גילומו, את נוכחותו, בעם הנושא את שמו. כעת יכול המשורר לפנות לא רק כמתחנן על נפשו, אלא כמגינו של האל, כביכול. הרי בסופו של דבר, אומר המשורר: "עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ" (ו).

באדיבות אתר 929