אהבת החיים

ה' מסביר את רחמיו על נינוה בשתי דרכים שונות: בסוף פרק ג' נראה שתשובתה המלאה של נינוה היא סיבת נחמתו של א-לוהים על הרעה. אבל בפרק ד' מוצע מעין קל וחומר: אם יונה חס על הקיקיון, פשיטא שא-לוהים יחוס "על נינוה העיר הגדולה". כאן אין התשובה ממלאת כל תפקיד ברחמי ה'.

כיצד ניתן להבין סתירה זו?

תפיסתו השכלתנית של יונה מפרידה בין תביעות המוסר, השייכות למישור האנושי במובהק, לבין החיים במובן החיוני-ויטאלי שלהם. סימנם המובהק של החיים הוא הדינמיות המהותית להם, של צמיחה וקמילה, לידה ומוות, רצוא ושוב. לעומת זאת, המישור האנושי-שכלי שבאדם נתפס בידי יונה כמשתייך לאמִתות הנצחיות, שהשינוי אינו חל בהן. עמידתו המוסרית של האדם צריכה, לדעת יונה, להישען על הקבע שבאמת, ואין בה ממש אם אינה נובעת ממישור זה.

לא כן היא שיטתו של ה', כפי שהיא מוצגת בספר יונה. כאן נתפסים כל גילויי החיים האנושיים ככוליות אחת, שבכל רמותיה אינה נמלטת מן הדינמיות החיונית. ותנועת רצוא ושוב האופיינית לחיי הטבע מתקיימת על כורחך גם בחיי הנפש והמוסר. בהנהגת ה' את העולם מתקיים אפוא שילוב בין תביעת הצדק לבין תפיסת מכלול תופעות החיים באורח חיוני-ויטאלי; והוא שמודגם בפרשת נינוה:

באותה שעה ששבים אנשי נינוה אין כאן בחינת 'אחטא ואשוב', אלא היפוך הדברים - באותה שעה מעידים הם עליהם שמים וארץ שלא ישובו לכסלם. אך יפה יודע ה', לא פחות מנביאו, שהדינמיות של חיי הנפש עלולה להחזירם למשובתם עם סילוק רושמה של ההפיכה. מסקנתו של יונה מכך היא שלילת החיים, אבל ה' מבקש ללמדו כי בריאת העולם משמעה אהבת הדינמיות שבחיים. תהליך הצמיחה כולל בתוכו ממילא את הקמילה, וחוזר חלילה, וזהו עצם החיים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים', בהוצאת תבונות