אהבה התלויה בדבר

שאלת מפתח היא שאלת מעמדה האישי של תמר: אם, כדבריה, מותרת היא לאמנון, "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" (יג). כלומר, תמר אינה אחותו, משום שהיא בת יפת תואר (סנהדרין כ"א, ע"א; או אולי בת מעכה היא מנישואים קודמים ורק גדלה בבית דודׂ), ואינה מתייחסת לדוד. כך ניתן לדייק מהדגשת ייחוסה לאבשלום ולא לדוד: "ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר" (א), ושוב "את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב" (ד). משמע, אינה אחות אמנון, אלא אחות אבשלום מאמו בלבד.

מהי איפוא בעייתו והתלבטותו של אמנון? אם אכן אוהב הוא אותה, כדבריו, אין הוא צריך להתלבט הרבה. בידו לשאתה לאשה.

משמע, שמלכתחילה אהבת אמנון אינה אהבה. אין הוא רוצה בה באופן מהוגן כאשתו, אלא למלא תאוותו בלבד. בבחינת "מים גנובים ימתקו" (משלי ט', יז). לא אהבה יש כאן אלא יצריות וגירוי בלבד. בתור בכורו של דוד נחשב אמנון ליורש העצר, ולבו גס באחרים. לכן הוא נכון לדרוס את תמר בתאוותו. אין פלא שאהבה כזאת הופכת לאחר מילויה לשנאה גדולה.

כל כך תמהו חז"ל על המהפך הזה עד שייחסו לתמר נקמה ופגיעה קשה באמנון (סנהדרין כ"א ע"א). אבל אין בכך צורך. יש כאן תיאור נוקב של נפתולי הנפש האנושית. אמנון שונא אותה מפני שדמותו המשתקפת באמצעותה מגלה את כיעורו, את כל צדדיו האפלים. הוא שונא אותה מפני שהוא שונא את עצמו כפי שנתגלה בה, ומעתיק את השנאה אליה; היא כביכול אשמה בחולשתו...

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן