אדם שמתה אשתו בימיו

אשתו של איוב ככל הנראה לא מתה נכון לפרקנו. אבל בנאומו של בלדד זיהו חז"ל התייחסות לאדם שאשתו מתה בעודו חי. דרך הדרשות ניתן לראות את תפיסתם לגבי משמעות האישה לאיש:

אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו,
שנאמר "אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך" (איוב י"ח, ו)
רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות,
שנאמר "יצרו צעדי אונו" (שם, ז)
רבי אבהו אמר: עצתו נופלת,
שנאמר "ותשליכהו עצתו" (שם, ז)
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד א).

בגמרא מובאות 3 דעות. הראשונה מדברת על החוויה האישית של האיש שאשתו נפטרה – עולמו נחשך. האור המתואר בפסוק בפרקנו הוא האור של האישה ולכן בלכתה האוהל הופך חשוך. הנר שלו נכבה.

המדרש השני מדבר על העולם החיצוני – אך עדיין בעיני האיש. היציאה שלו החוצה, ההסתובבות מחוץ לבית, קטנה. כמו הרבה אנשים שעולמם קדר עליהם, הוא נותר ספון בו.

המדרש השלישי מדבר על האינטראקציה של אותו איש עם הסביבה – הוא אינו נותן יותר עצות. העצה היא התבונה שהאדם נותן לרעהו, והנה אדם זה שאשתו מתה בעודו בחיים מפסיק לתת עצות ומסתגר בתוך עצמו.

שלושת המעגלים שתוארו במדרש שונים מאוד מאיוב המדבר ומטיח ברעיו את אשר הוא חושב. הם מתארים מציאות שמוכרת לכולנו, של אדם המתאבל על אשתו וחווה את העולם כמשחיר ומאפיל, אינו יוצא החוצה וגם הדו-שיח שלו עם הסביבה קטן ומצטמצם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929