אדם יכול להחיל קדושה

פרשיית הנדרים מעוררת שני קשיים מרכזיים: ראשית, פתיחת הפרשייה כשלעצמה מפתיעה - "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (ל', ב) במקום "וידבר ה' אל משה לאמר.." . שנית, מה עניינה של פרשיית הנדרים כולה דווקא כאן, בין קרבנות המוספים לבין מלחמת מדין ופרשיית בני גד ובני ראובן?

נראה, שתשובה אחת יש לשתי השאלות. פרשיית המוספים יוצרת רושם, שכל הקדושה שבעולם נובעת רק מכוח הקב"ה, הקובע את הזמנים שהם "מִקְרָא קֹדֶשׁ". ברם, פרשייה זו מסתיימת בפסוק - "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם" (כ"ט, לט), ובכך היא רומזת כי עדיין מקום יש לאדם להחיל קדושה משלו, על ידי נדריו ונדבותיו. פרשיית הנדרים ממשיכה אפוא קו זה, ומבטאת את עוצמת האדם, המחוייב לא רק לשמוע לקול ה', אלא גם להתחייבויותיו שלו - "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג).

אשר על כן, מיוחדת היא פרשייה זו, שאין היא פותחת בדבר ה' אל משה, אלא בדברי משה אל ראשי המטות, ובכך מתחדד המסר כלפי העוצמה שניתנת לאדם בעולמו של הקב"ה.

בפרק ל"ב מתברר עד כמה יכולה עוצמה זו להשפיע. שנים וחצי השבטים פונים בבקשה למשה לקבל את עבר הירדן המזרחי כנחלתם. לאחר שמשה מברר את רצינות כוונתם, הוא מתנה אִתם את התנאי המפורסם, לפיו הם יקבלו נחלה בעבר הירדן רק אם יעברו חלוצים במלחמה על עבר הירדן המערבי. התקדשות עבר הירדן המזרחי והפיכתו לחלק מארץ ישראל תלויות בדבר אחד - בקיום התחייבותם של השבטים. " וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" (ל"ב, כ-כד).

כיוון שכך, לא ייפלא שאת האחריות לביצוע הסכם זה הפקיד משה דווקא בידיהם של אלו שאותם ציוה על פרשת הנדרים- ראשי אבות המטות (שם, כח-כט). שני הציוויים היחידים בתורה שבהם נצטוו ראשי המטות קשורים אפוא זה בזה: אלו ששמעו לראשונה על צו ה' המבטא את אחריות האדם על דיבורו, יהיו אלו שיופקדו על ביצוע ההסכם.   

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת