אִמרו כן לזקן

פרשת 'וזאת הברכה' חותמת את התורה, וגם את פרשת נדודיהם של בני ישראל במדבר. פסוקיה האחרונים של התורה מלווים את משה רבנו לקברו, שאיש אינו יודע את מקומו. כך מעידה התורה על משה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו, ולא נס לֵחֹה" (ז). משה רבנו התחיל להנהיג את ישראל בהיותו בן שמונים, והובילם בבטחה במשך ארבעים שנה. לשם השוואה, סיסמת בחירות מפורסמת של מפא"י קראה "אִמרו כן לזקן"; בן-גוריון נקרא "הזקן" כשעוד לא היה בן שישים.

התורה מתארת בפנינו עולם המונהג על ידי הזקנים. הם ראשי המשפחה, הם מנהיגי השבט, והם קברניטי העם. כך היה המצב בעולם שנים רבות. אך בתקופתנו התהפכו היוצרות: זִקנה, שנחשבה פעם למעלה ברוכה, הפכה לתואר גנאי. מנהיגים מתגאים בצעירותם, ולא בזקנתם.

האם אמנם העולם שלנו שייך לצעירים?

שינויים רבים מתרחשים בעולם, אך יש תחום שכמעט לא השתנה: הטבע האנושי. רחבעם בן שלמה החליט להכביד את עולו על נתיניו, ובגלל צעד זה נקרעה ממלכתו לשניים, והומט אסון על העם. המקרא מספר לנו מה גרם לאסון הזה: "ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו. וידבר אליהם כעצת הילדים" (מלכים א י"ב, יג-יד). כדי לתת לרחבעם עצה נבונה, הייתה נחוצה היכרות עמוקה עם הטבע האנושי. ההיכרות הזו היא נחלתם של הזקנים, ולא של הצעירים; והעובדה הזו לא תשתנה לעולם.

הזקנים אינם נושאים רק את חכמת החיים שרכשו בעצמם, אלא גם את תמצית חכמתם של דורות קודמים. העדפת הצעירים מייצגת זלזול בעבר, ואמונה עזה בהווה ובעתיד. דחיית הזקנים מבטאת את דחיית כל המסורות והמנהגים שהתפתחו בעבר. התורה מחנכת אותנו לענווה לא רק בפני דבר ה', אלא גם בפני חכמת הדורות.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות