מנורת זכריה וסמליה

בין חזיונותיו של זכריה הנביא, חזון המנורה שבפרק ד' הנו ללא ספק הקשה ביותר להבנה ופענוח. יחיד ומיוחד הוא בכך שגם לאחר מענה המלאך, הבא להסביר את פשר החזיון ואת פתרונו, עדיין אין אנו יודעים דברים לאשורם. הנמשל אינו ברור לנו כל צרכו ויחסו אל המנורה, נושא החזיון, לא נתפרש כלל. יחד עם זאת דומה הדבר כאילו דווקא חזיון זה חייב היה להיות ברור ומובן ולהתפרש בנקל, שכן הנביא נדרש לעמוד על משמעותו מעצמו ועל שאלתו הרגילה: "מה אלה אדוני" (ד), שאלה המופיעה למראה כל חזיון וחזיון, הוא נענה "הלא ידעת מה המה אלה" (ה) ורק לאחר הודאתו שאינו יורד לעומקן של דברים הוא מקבל מענה לגופה של שאלה.

ביאורים שונים נתנו המפרשים הקדמונים לפרשה סתומה זו.
דעת רש"י, דרך משל, שנבואה זו מטרתה לעודד את העם לנוכח מצבו הכלכלי החמור המונע בעדו מלקבל על עצמו משימה כה כבידה כהקמת בית לה' שיהא ראוי לשמו ולתפקידו. עידוד זה ניתן לדעת רש"י בצורת הבטחה מאת ה' לעורר את לב דריוש לספק משלו כדי מחסורו של בנין, הבטחה המסתמלת בשמן שהיה נמסק מאליו לתוך המנורה, כפי שנראה בעליל לנביא בחזיונו.

 המתנכלים לבנין בית ה', בנושאו הבטחה מאת ה' לסייע לבנין הבית על ידי סיכול מחשבותיהם של אותם המתנכלים, הבטחה המסתמלת גם היא בשמן הנמסק מעצמו לתוך המנורה, שלא בידי אדם.

ביאורים אלה ודומיהם הרואים בשמן הנמסק מאליו את התוכן הסמלי והרעיוני שבמנורה, אינם מספיקים להבנתו המליאה של הפרק כי הרי -

א'. לא נזכר כלל במשך כל החזון מסיקת הזיתים כיצד הייתה נעשית והפסוק היחידי הדן במסיקת הזיתים אומר: "ואען שנית ואומר גליו מה שתי שבלי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב" (יב) ופסוק זה יכול להתפרש באותה מידה גם על מסיקה בידי אדם.

וב'. קשה להבין מדוע היה המלאך סבור שעל הנביא לעמוד מעצמו על פשר המחזה הזה, וכי נקל פתרונו מפתרון מחזה הסוסים האדומים שבפרק א' ודומיו?

א.
הבעיה המרכזית שעמדה בפני מתכנניו של בית המקדש השני הייתה זו של חוסר אמצעים כספיים למימון המפעל. הדלות אשר ירדה על הארץ ואשר נגרמה בחלקה מפאת גלות תושביה מעליה ובחלקה עקב מכות-שמים ופגעי טבע חמורים, מנעה מן הגולים השבים כל אפשרות של שקום עצמי בדרך הטבעית והרגילה של עבוד הקרקעות וגידול החי, ושיבשה את כי תכניותיהם בכוון זה - במידה והיו כאלה. ברור שבתנאי חיים קשים כאלו מהווה מפעל מסוג זה מעמסה נוספת וכבידת משקל על כתף העם המוצא בקושי את מחייתו מעמל יומו וכפי אשר יעיד הפסוק: "זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" (חגי א', ו).

אלא שעדיין אין זה העיקר. סכומי כסף ניכרים ניתנו על-ידי המשפחות הנשארות בבבל, לפי אשור מיוחד שהוצא על ידי המלך כורש, נוסף על כלי המקדש אשר החזרו על מנת לשימם בבית ה' העומד להבנות. משפחות אלה היו ברובם בעלות יכולת כספית רצינית וכך אנו קוראים בספר עזרא: "ומראשי האבות בבואם לפני ה' אשר בירושלים התנדבו לבית האלוקים להעמידו על מכונו. ככוחם נתנו לאוצר המלאכה זהב דרכמונים שש ריבאות ואלף וכסף מנים חמשת אלפים וכתנות כוהנים מאה" (עזרא ב', סח-סט).

כלומר קרן הבניין ניזונית הייתה בעיקרה מיהודי הגלות. כך שבסופו של דבר לא נדרש מהעם היושב בציון מאמץ כספי בלתי אפשרי לפי כוחותיו, כי אם השתתפות בלבד, השתתפות מכבידה אמנם, אך בת-ביצוע.

וכאן אנו מגיעים אל לב לבה של הבעיה: יהיו המקורות הכספיים ברורים כאשר יהיו ויהיה המפעל כולו גדול ומוצלח ככל אשר יהיה, לעולם לא יחזרו שני הדברים להיות כאשר היו בראשונה. בעוד אשר הבית החרב היווה, בעבר הלא רחוק, מרכז אדיר לאומה עצמאית ומבוססת, לא תהיינה הריסותיו המוקמות יותר מאשר מרכז לפולחן דתי לעם שבור ורצוץ אשר עדיין לא קומם את הריסות עצמו, והרי הזיכרון חי עדיין והניגוד זועק עד לב השמיים ואוי לאותה בושה! ואל יהי דבר זה קל בעינינו, שהרי עצם המושג של "בית מקדש" הנו כבוד ותפארת, הוד והדר, וכאשר בית כזה משמש מזכרת עוון לדור הזוכר בחיוניות רבה את אשר הוא מתבקש כעת לשכוח, הרי שהוא משיג את מטרתו ההפוכה. אין כאן שאלה של אמצעים ושל חוסר אמצעים אלא שאלה של זמן בלבד. הדור הבא אשר יקום בארץ ואשר לא ראו עיניו ועיני הוריו את הבית הראשון בכבודו ואת אשר עולל לו, הוא אשר יוכשר להוציא את עבודת הבנייה אל הפועל ולא דור זה החי עדיין בזיכרונו את כל תפארת העבר והדרו.

על הבדלי גישה אלו בין הזוכרים מראיה לבין הזוכרים מפי השמועה לבדה אנו קוראים בספר עזרא פרק ג': "ורבים מהכוהנים והלווים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו, זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בני העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק". (עזרא ג', יב-יג). תאור נפלא של טקס חנוכת ההיכל אשר ממנו אנו למדים על אשר התרחש בלבותם של אותם "אשר ראו" ואשר מספרם היה, כנראה, לא קטן כלל וכלל, מבלי להיכנס כאן לשאלת מספר השנים המדויק אשר חלף מאז גלו השבים מעל אדמתם, שהרי: "אין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם" (יג) למרות ש"רבים בתרועה בשמחה להרים קול" (יב).

הספקות והחששות הללו בנוגע לעתידו של הבית ולמעמדו ביחס לקודמו החרב, אשר זיכרונו חי עדין בקרב העם, הם אשר היוו את המעכוב הנפשי, וממילא את המעכוב הרציני ביותר לבנין הבית.

ב.
נביאי התקופה אשר דרשו וזרזו בכל תוקף את בנין בית המקדש, נגעו בנבואותיהם השונות בכל הקשיים שנערמו בדרך להשגת המטרה, וגם על הנקודה הפסיכולוגית החשובה הזו לא פסחו, חגי הנביא מקדיש לה את נבואתו השניה וכה הם דבריו שם:

"מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון ומה אתם רואים אותו עתה הלוא כמוהו כאין בעיניכם. ועתה חזק זרובבל נאם ה' וחזק יהושע בן יהוצדק וכו' את הדבר אשר כרתי, אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו. וכו'. לי הכסף ולי הזהב וכו' גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבאות ובמקום הזה אתן שלום נאום ה' צבאות". (חגי ג', ג-ט).

כלומר, חששותיכם אין בהם ממש, כי כל עוד רוח-ה' מצויה בתוככם, כברית אשר כרת אתכם ה' בצאתכם ממצרים, "אל תיראו" היות ורוח ה' זו, היא היא העתידה לצקת תוכן בבית הזה ולהגדיל את כבודו מעל כבודו של הראשון על הרי הפיכתו למרכז רוחני לא רק לכם אלא גם לשאר אומות העולם. ובמלים אחדות: כבודו של בית זה יהיה לא ברוב כספו וזהבו אלא בתוכן הרוחני הנשגב שבה כבוד העולה בהרבה על כבוד גשמי ובמיוחד כאשר, "לי הכסף ולי הזהב". (חגי ב', ח).

נשוב כעת ונראה אם אין חזיון המנורה שבזכריה סובב אף הוא סביב אותן ההתלבטויות. על שאלת הנביא בנוגע לפשר המחזה וטיבו באה התשובה המפורסמת הבאה: "זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד', ו).

נשים נא אל לב כי לא נזכר רוח ה' בשום מקום בספר חגי וזכריה פרט לפסוק שצוטט לעיל מספר חגי: "את הדבר אשד כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם, אל תיראו' (חגי ב', ה). ופסוק זה הרי בא כתשובה לחששות שהיו מהלכים בעם בנוגע לכבודו ולמעמדו העתידים של הבית והשוואה זו מראה ברורות שגם לפנינו, בספר זכריה, מופיע הפסוק באותו קשור עניינו וכי הוא נושא את אותה המשמעות שבספר חגי.

נוסף על כך, דברי זכריה בהמשכה של אותה נבואה מורים גם הם על הפירוש הזה, כי אותם ה"בזים ליום קטנות" ואשר הנביא בז להם, אינם אחרים מלבד אותם "אשר ראו" את הבית הראשון בכבודו ואשר מחובתו של זכריה היה להלחם בהשקפתם.

אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ואת אשר אמר חגי בסגנונו שלו אמר זכריה בדרך המיוחדת לו ומתוך התגלות ה' המיוחדת לו ושניהם דבר אחד אמרו. נותר לנו רק להבין לפתור את המשמעות הסמלית שבמנורה וכיצד בוטא בה הרעיון שהביע הנביא במליו?

ג.
המנורה אשר ראה זכריה בחזונו מבנה החיצוני היה מורכב למדי. בחלקה העליון קבוע היה מנגנון מסיקה אשר היה מוסק ללא הרף זיתים אשר היו נופלים מעל ענפי עצי-זית שהיו עומדים משני צידיה של המנורה. השמן אשר היה נמסק במנגנון הזה היה נקווה אל תוך בית קבול במרכזה העליון של המנורה, "הגולה" בספר שלפנינו, ומשם היה נפרד, דרך צינורית זהב עדינים, אל שבעת קני המנורה אשד בהם היה הוא דולק ומאיר באור זהבהב מופלא את כל סביבותיו. אין כאן חשיבות מרובה לשאלה אם היה השמן נמסק מעצמו או בידי אדם ויש עכ"פ להניח שלא היה דבר בעל צביון סמלי מיוחד אצל מסיקת הזיתים.

קרוב הדבר לומר שבמנורה עצמה לא היה כל סמל מיוחד בכל הנוגע לנושא הנבואה, ומספר הקנים, צורת הגולה וכן דרך מסיקת הזיתים מסתבר מאד שלא נועדו לסמל שום דבר ביחס לדין ודברים שבין הנביא -לעמו. בחזיון הזה נעוץ מוסר ההשכל בעצם העובדה שבזית המר, הקטן והעלוב צפון השמן שהוא מאכל עדין מאד ומביא נהרה רבה ומופלאה לעולם, מאידך, החזיון מדגים בפני הנביא הפיכת זית לשמו ושרפת שמן זה למאור גדול ונפלא במנורה בת שבעת הקנים המסמלת, בפני עצמה ובדרך אגב, את מנורת ביהמ"ק ואת ביהמ"ק עצמו. התהליך הטבעי הזה הריהו בא לסמל כי אף דבר קטן, מר ועלוב כזית יכול להכיל בתוכו אור גדול לעולם ועל אחת כמה וכמה בית ה' אף אם הוא נראה עלוב ודל, יכול להכיל בתוכו עושר רוחני עצום ואור גדול לעולם ולמלואו.

ולכן ברור הדבר מדוע נדרש הנביא לעמוד בעצמו על תוכן המראה, כי שלא כבחזון הסוסים ובחזיון האיפה, אין במנורה אף עצם הצריך לסמל משהו, כי אם תהליך רגיל ויומיומי של מסיקת זיתים והפיכתם לשמן-מאור, תהליך הצריך לעורר את האדם למחשבה בדבר האפשרויות הרבות והנפלאות הגנוזות וצפונות, לפעמים, בתוך קליפה מחוספסת ומטעה.

סמליות דומה, אם כי לעניין אחר, אנו מוצאים בגמרא סנהדרין כ"ד, ע"א לגבי אותו פרק בזכריה שאנו עסוקים בו.

"ויאמר לאלוהים אלה שני בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עליה.
יצהר - אמר רבי יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחים זה לזה בהלכה כשמן זית.
ושנים זיתים עליה - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית".

גמרא זו רואה בכל פרקי החזון של זכריה נבואות בעלות תוכן "ממזג", שמטרתן להשוות או להאדיר את תושבי הארץ על פני אחיהם שבבבל, אולם הכל מתוך אותה סמליות: מרירות הזית לעומת זכות השמן וטוהרתו, ובחזיון המנורה שלפנינו הטוב והמועיל הוא בסופו של דבר עבוד ושינוי צורה של הפחות טוב, ואידך פירושא הוא זיל גמור.