צניעותו של דוד, שהתבטאה בהתנהגותו בהעלאת הארון לירושלים, הביאה להבטחת נצחיות מלכותו.

One of the most significant moments in Parashat Hukat is the story of Aharon’s death. The Torah relates that Aharon’s death is part of the punishment for the act that took place at Mei Merivah. Moshe is commanded to climb up Hor HaHar together with Aharon, where he is to pass the responsibility of the High Priesthood to Elazar. Well aware that this is Aharon’s final mile, Moshe fulfills the heavenly command. The Torah relates:

Moses stripped Aaron of his vestments and put them on his son Eleazar, and Aaron died there on the summit of the mountain (Bemidbar 20:28).

דוד ואנשיו במנוסתם 'זוכים' לליווי צמוד של קללות נמרצות. למרות רצונו של אבישי להרוג את שמעי בן גרא, נוהג המלך באיפוק. לימים אפשר לומר שהאיפוק השתלם - משמעי יצא מרדכי.

"אוּלַי יִרְאֶה ה' בעוני [בְּעֵינִי] וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קללתי [קִלְלָתוֹ] הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב ט"ז, יב)

במה שרדף אבשלום אותו, שזה יעד לו הנביא בעד עוונו
כמו שנאמר: "הנני מקים עליך רעה מביתך" (שמואל ב י"ב, יא),
לא היה מקווה עבורו טוב עתידי,
אבל בעד העלבון שעשה לו שמעי, שהגיע לו נוסף על יעוד הנביא,
יוכל ליחל אל ה' שהוא לטוב לו בעתיד.

"לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי" 
(שמואל ב ז', ה)

אבשלום יורד אל העם, מתערה בפועלים ולא מחכה שהעם יבוא אליו. הוא עומד בשער ומציע להם משפט שווה לכל נפש. מה רע בזה?

"וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה. וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ" (שמואל ב י"ח, ט-טו)

משנה מסכת סוטה פרק א משנה ח

"וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת" (שמואל ב י"ד, ב)

כאשר מיכל פוגשת את דוד לאחר העלאת ארון ה' היא מבקרת אותו על כך שביזה את עצמו אל מול העם בשמחתו. מהי השמחה הראויה בעשיית המצוות? והאם יש מקום לאדם להשפיל את עצמו לפני ה'? על כך בדברי הרמב"ם.

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה" (שמואל ב ה', ו)

ועוד אמרו כי שני צלמים אלו [העוורים והפסחים] היו בראש המגדל הנקרא צנור,

והיה אחד עיוור על שם יצחק, והאחד היה פסח על שם יעקב,

ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (בראשית כ"א, כג),