נבואת חגי עוסקת בקריאה לבניית מקדש. בנבואותיו קושר הנביא בין האדמה החרבה למקדש החרב (א 1–11), מציע פשר פולחני למצב החקלאי שבו מצוי העם ש'זרע הרבה' וגילה כי 'הִנֵּה לִמְעָט' (א 6, 9–11), ומבטיח כי אם יתעורר העם ויבנה את המקדש תשוב הברכה לאדמה (ב 15–19). בין נבואות אלו מצויה יחידה (ב 10–14) שבה מתואר כיצד נצטווה הנביא לשאול את הכוהנים שאלות הנוגעות לדרכי העברת הקדושה והטומאה, מ'תורה' זו נגזרת מסקנה על אודות טומאת העם. הנבואה מעוררת שאלות קשות: מדוע הנביא, שעודד את העם לבנות מקדש מתאר ביום חג ייסוד ההיכל את העם, שנענה לקריאה, כגוי טמא? כיצד נגזרת מסקנת הנביא מהדיאלוג? ומהו טיב הטומאה שאותה מייחס הנביא לעם? בהרצאה אסקור את הפירושים שהוצעו לנבואה ואטען כי אין לפרש את תורת הכוהנים באופן מטפורי (כחיווי מוסרי על מצב העם) אלא עדיף לפרשה כמסקנה פולחנית הקשורה למפנה שנגרם בעקבות ייסוד ההיכל.

ימי עיון בתנך - תשפ"ג