כיצד מזמור אחד יכול להכיל את הרעיון שה' הוא העליון והאדם הוא אפסי ובאותה נשימה לומר שהאדם הוא המושל בטבע?

כיצד מוסד כמו המשכן יכול לבקש להפסיק את התרומות? מהי התפיסה שעומדת מאחורי הבקשה הזו?

במזמור ו' המשורר מתחנן לרפואה ולהצלה ממוות.

השיר שלפניכם משלב פסוקים מתוך מזמור זה:

"... רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי 
וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי
שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ" (ג-ה)

ולאחר פסוקים אלה מוסיף את המשפט מתוך התפילה לרפואה בעליה לתורה בשבת: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא".

מדוע ההתמודדות עם אבשלום היתה קשה יותר ממלחמת גוג ומגוג? ומדוע כותב דוד מזמור ולא קינה?

Parashat Shekalim, taken from Shemot 30 (11-16) is read on the Shabbat before Rosh Hodesh Adar (or on Rosh Hodesh itself, in the event that it falls out on Shabbat), after the regular weekly parasha. There is a special haftara as well, centering around Chapter 12 (beginning in chapter 11 in Sepharadi communities) in the book of II Kings.

בתחילת המזמור מצטייר הרושם שהתפילה כביכול לא נתקבלה ויש תחושה חזקה של הסתר פנים, רק לאחר מכן, מתוך הייאוש הגדול מופיעה התקווה ויש תחושה שהתפילה נענתה. תהליך זה הוא תהליך הכרחי בתפילה.

"כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ" (תהילים ו', ו)

כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך - אם אמות לא אזכרך במותי ולא אודה לך, ואם תרפאני אודה לך לעיני כל. כמו שאמר חזקיהו (ישעיה ל"ח, יח): "כי לא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מות יהללך וגו'", ואמר דוד (תהילים קי"ח, יז): "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה".

המזמור מתאר מהפך ממצוקה לשלווה, המתרחש בעקבות תפילה ובטחון בה'. תיאור זה מתאים לסיפור חייו של דוד, אך גם נוגע להתמודדות של כל אדם במהלך חייו.

יש אנשים גדולים שאוחזים ברשעות, שהופכים עולמות, הוגים מחשבות ומובילים מהלכים בעוצמות גדולות, והצלחתם מעוררת תהיות. דוד המלך מחדד בדבריו "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (ה). הצלחת הרשעים היא לא מהקב"ה ולכן היא זמנית בלבד וסופו של הטוב לנצח.

זוהי נבואה מופתית, השוזרת בתוכה משחקי לשון, רמזים ורמזי רמזים לפרשיות מקראיות שקדמו לה. אחד מהם אכזרי במיוחד.