הנבל רואה את הטבע וחש שיש אוטונומיה למציאות ואין מי שמנהיג את העולם, אלא הכל פועל מצד עצמו. אך, מצד האמת, ה' מלמעלה משקיף על המציאות הטבעית ומכוון אותה. המגמה האלוקית היא שנתבונן על המציאות הטבעית, נעמיק את ההסתכלות בה, ונדרוש את האלוקים בתוכה.

מזמור י"ב עוסק בשחיתות החברה ובהתגלות ה' לעזרת החלשים. בשיעור נעסוק במבנה המזמור המוליך מייאוש לתקווה. עוד נעסוק בקשר בין מזמורנו למזמורים הקודמים ונראה כיצד הפרשנות ההקשרית תורמת את תרומתה להבנת הרצף הרעיוני. 

מזמור י"ב מציג אנשים שנמצאים במתקפה מילולית. האדם הפגוע נמצא בייאוש, אך יש לו תקווה להאחז בה: לה' יש יכולת לטהר ולשנות את המציאות.

מהו המבנה המיוחד של מזמור י"ג? כיצד התלונות של המשורר מתכתבות עם בקשותיו? ואיך ניתן להסביר את הכרזתו של המשורר "אשירה לה' כי גמל עלי" (ו) אם לא סביר להניח שהישועה כבר התרחשה?

"מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ, אָמַרְתְּ לַה' אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיך, לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהילים ט"ז, א-ג)

מדרש תהלים, טז, ב

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, אף על פי שהייתי מלך המלכתיך עלי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מחזיק לך טובה, "טובתי בל עליך" (תהילים ט"ז, ב),

ולמי אני מחזיק?

את שמו של "כוש בן ימיני" (א) לא מצאנו בקורות ימי דוד בספר שמואל ובדברי הימים, אך נראה שמהמזמור עצמו אפשר לחזק את דעת חז"ל שמדובר בשאול המלך.

בחסידות מובא שכל זמן שאדם חושב שיש לו עצות איך לפעול, "עד אנה אשית עצות בנפשי" (ג), ה' מסתיר פניו ממנו. רק ברגע שהאדם מבין שאין עצה ואין תבונה, ושמצידו הוא אין לו דרך לצאת מהמציאות שהוא נמצא בה, רק אז הקב"ה פונה לעזרתו ומאיר את עיניו.

"אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהילים י"ב, ז)

Yesterday, we noted Yaakov’s deathbed wish expressed as he condemned the violent tendencies of Shimon and Levi: “Be-sodam al tavo nafshi bi-k’halam al teichad kevodi – My soul shall not enter their council, my honor shall not be included in their assembly” (49:6).  Rashi, citing the Midrash, explains this as a reference to two future incidents involving descendants of Shimon and Levi.  The first is the sin of Ba’al Pe’or, when Zimri, the leader of the tribe of Shimon, publicly engaged in relations with a Midyanite woman, and the second was the revolt against Mosh

Rather than pride himself for his achievements, Efrayim regarded them as “tza’ir,” always expecting more of himself and feeling that he could do things even better.  And for this reason Efrayim earned a uniquely prominent stature among the tribes of Israel.