מעשהו של פנחס, כמעשה בני לוי בחטא העגל וכמעשה לוי בשכם נבע מקנאה אמיתית לקדושה ולטהרה ולא מעצבנות גרידא. לקנאה הזו יש מקום אך גם בני לוי צריכים להיות מחולקים ביעקב, חסרי השפעה על הפעילות השוטפת, ולפעול בעיקר במקדש.
שמעון ולוי חטאו שניהם במעשה שכם: הם הרגו את כל תושבי העיר, משום שמנהיגם תקף את דינה. לפני מותו, כורך יעקב את שמעון ולוי בכפיפה אחת, ומטיח בהם בזעם, עשרות שנים לאחר מעשה שכם, ביטויים חריפים מאין כמותם ומקללם: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט, ה-ז).
אך גם אם מהבחינה הפורמלית דברי יעקב התגשמו במלואם, עלינו לברר מדוע בחר ה' להגשים את דברי יעקב לשמעון בצורה מבזה ומשפילה, בעוד דבריו ללוי נתקיימו בצורה מרוממת ונעלה כל כך: למה נבדל לוי משמעון אחיו? מהי סיבתה של האפליה המקוממת?
כדי להשיב על שאלה זו, נתקדם מעט בשטף הזמן, ונבחן את אופיו של שבט לוי, כפי שזה משתקף בתיאורי המקרא. מדוע נבחרו בני לוי לעבודת הקודש? משה, לפני מותו, מגלה לנו "וללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידֶך... האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע" (דברים ל"ג, ח-ט).
משה רומז למעשיהם של בני לוי בחטא העגל. בני לוי לא השתתפו בחטא, והם אלו שנענו לציוויו הנורא של משה: "שימו איש חרבו על ירכו... והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות ל"ב, כז).
בחטא העגל הוכיחו בני לוי שכעסם אינו כעס עקר, והם חדורים בקנאה אמיתית לקדושת ה' ולכבודו. תגובה תקיפה כעין זו של שמעון ולוי במעשה שכם, יכולה לנבוע הן מעצבנות גרידא, והן מקנאה אמיתית לקדושה ולטהרה. גם מעשהו של פינחס מוכיח עניין זה, גם הוא, כמו גם מעשי בני לוי בחטא העגל, היה בנסיבות חריגות, שבהן נדרש מעשה קיצוני של קנאה, בלי חשבונות ובלי היסוסים.
בני לוי הם אנשי קנאה אמיתיים: אין הם מוכנים להתחשב במגבלות המציאות המכבידה, אין הם מורגלים בפשרות, אין הם מכירים במורכבותו של העולם הריאלי. לשם כך גם הם מחולקים ביעקב ונפוצים בישראל, חסרי השפעה על הפעילות השוטפת בעולם המציאותי, אך בדרך כבוד וגדולה, היאה למשרתי ה'. ומוקד פעילותם של הלוויים - המקדש: בועה של חיים על טבעיים בעולם פגום וחלקי.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות