על התפילה שהחליפה את עבודת הקרבנות, ועל מקומו של דניאל בתהליך התפתחותה.

 

עד ימי הבית השני עבודת ה' התרכזה במקדש ובקרבנותיו, אולם מאז החורבן נסתמה הדרך הזו עבור רוב יהודי העולם. גם אחרי בניין הבית השני, רוב יהודי העולם לא עלו ארצה, והקרבת הקרבנות עבורם הייתה חלום רחוק.

היו מי שלא הכירו בחלוף העידנים. כאלה היו למשל יהודי האי יב שבדרום מצרים, סמוך לסכר אסואן של ימינו. אלה הקימו לעצמם מקדש והקריבו בו קרבנות, ואף עמדו בתכתובת עם כהני ירושלים לגבי זמן הקרבת קרבן הפסח במקדשם. לימים חרב המקדש והוקם שנית כמקדש לקטורת ומנחות בלבד; כל הסיפור הזה עלה מן העפר רק בתחילת המאה העשרים, עם חפירות האי וגילוי תעודותיו.

אולם רוב יהודי העולם הסתפקו בתפילה. בתי כנסת בתפוצות קיימים כבר מימי הבית; מן הסתם הבאים בשעריהם ראו את עצמם כנוקטים בפעולה מדרג שני מחוסר ברירה, ולא העלו על דעתם כי זו תהיה עיקרה של היהדות מכאן והלאה.  

הדמות המסמלת אולי יותר מכל את העידן החדש הזה היא דניאל. הוא זה שמתעקש על תפילה – שאיננה חובה מן התורה, וודאי איננה מצווה שנאמר עליה "ייהרג ואל יעבור" – אף כשהמלך אוסר את הדבר באיסור שעונשו מוות, כמסופר בפרק ו': "דִּי כָל דִּי יִבְעֵה בָעוּ מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין, לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא, יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא" (=אֲשֶׁר כָּל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה מִכָּל אֱלוֹהַּ וְאָדָם, עַד יָמִים שְׁלֹשִׁים, כִּי אִם מִמְּךָ הַמֶּלֶךְ, יֻשְׁלַךְ לְבוֹר הָאֲרָיוֹת; ו', ח). דניאל עולה לעלייתו ומתפלל, ובעקבות זאת מושלך לגוב האריות, והשאר היסטוריה.

מאותה תפילה בעלייה נקבעו כמה הלכות בסיסיות, ובהן אולי הבולטות ביותר, תפילה לכיוון ירושלים שלוש פעמים ביום: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ" (=וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּפְעָמִים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו; ו', יא).

כאן בפרקנו נמסר נוסח תפילה ארוך, שנכנס לסידור התפילה כחלק מהתחנון הנאמר בימי שני וחמישי: "וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה, חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ. אֲדֹנָי! כְּכָל צִדְקֹתֶךָ, יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלַ‍ִם הַר קָדְשֶׁךָ, כִּי בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ. וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו, וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם, לְמַעַן אֲדֹנָי. הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. אֲדֹנָי שְׁמָעָה, אֲדֹנָי סְלָחָה, אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה, וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי, כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ" (טו-יט).

התפילה הזו נתפסת כתפילה הנענית מיד, מכיון ש"עוד אני מדבר בתפילה" (כא) עף אליו המלאך ומנבא על העתיד לבוא.

וכך ניצב דניאל בצומת התחדשותה של היהדות, ומסמל בדמותו את הדבר שיהפוך להיות האלמנט הבולט ביותר בדת היהודית המתחדשת, בעצם התפילה, בתנאיה ואף בנוסחה המתגבש.

באדיבות אתר 929