בפרקנו מופיע דין מיוחד ביחס לקרבן השלמים והוא דין פיגול. אין להעלות על הדעת לאכול את הקרבן מעבר לזמנו. הבעיה במחשבה כזו היא הרצון לעבוד את ה' מתוך נוחות ולא מתוך מחויבות.
עניינו של הקורבן הוא לא רק שאין לאכול אותו מעבר לזמן הקצוב לו, אלא עצם העובדה, שאסור להעלות על הדעת את המחשבה: ׳עכשיו אני שוחט את הקורבן, ואני אוכל אותו במשך שבוע, למה לרוץ? הבאתי את הקורבן, ועכשיו הגיע הזמן להתרווח קצת׳. זוהי מחשבת פיגול.
בשורש הדברים, החובה שבהבאת קורבן דורשת גם הבנה שיש בכך הקרבה מסוימת. אם כשאדם מקריב קורבן לה׳ הוא מנסה להתרווח מתוך יראת שמים ואהבת ה' — מה טוב, אבל כשהוא מורח יפה יפה את הפרוסה — כאן מתחילה הבעיה.
בעיית הפיגול היא בעצם אחת מבעיות החיים של היהודי שומר המצוות. לא רק כאשר מותירים ממש מהקורבן, אלא גם כשרק עולה בראש המחשבה: ׳כמה היה טוב אם זה לא היה כל כך צפוף ולחוץ׳ — זהו בבחינת פיגול. לפעמים אדם שהולך בדרך המצוות חושב שהיה טוב אילו הכל לא היה כל כך דוחק. אתה רוצה להיות ירא שמים? תהיה ירא שמים, אבל אתה לא צריך להיות כל הזמן במתח...
ברגע שאתה רוצה לשנות את החוקים ולאכול את הקורבן לשלושת ימים, התורה אומרת דבר, שהוא תמוה בחריפות שלו: ״לא יחשב לו, פיגול יהיה״, ״והנפש האוכלת ממנו עוֹנה תשא״! (יח) אתה לוקח דבר שהיה קורבן, ועושה ממנו פיקניק.
אם רוצים לעשות משהו שיהיה קל יותר, נוח יותר, נעים יותר — "לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה" (שם).
עוד בנושא דין פיגול ראה בפוסט מאת הרב אמנון בזק 'פיגול - יחס בין דרש לפשט'
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר