דוד מודה לה' על הצלתו מרודפיו. אך האם דוד היה פסיבי וה' הצילו? או שהוא גם פעל בעצמו להצלתו ולמיגור אויביו?

 

שירת דוד מתחלקת בבירור רב לשני חלקים, שהפער ביניהם נראה במבט ראשון מפתיע.
התמונה המרכזית בחלק הראשון (ב-כט) היא הצלת דוד בידי הקב"ה בלבד, בלא שום מעשה של דוד. ואילו בתמונה השניה (ל-מו) דוד הופך לפתע מניצל פסיבי ללוחם אקטיבי עד מאוד. אמנם גם כאן יש פעלים המתייחסים לקב"ה, דוד ניצל בעזרת ה', אך פועל בעצמו להשמיד ולמחוץ את אויביו.
מה פשר המעבר החד הזה בין חלקה הראשון של השירה לבין חלקה השני? נראה שהתשובה מצויה כבר בכותרת: "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל". כותרת זו מסכמת את מאבקיו של דוד, על שני הפרקים העיקריים שבהם. בפרק הראשון של חייו דוד נרדף ע"י שאול, במידה רבה בלא יכולת לתקוף בחזרה. החלק הראשון של השירה מתאים אפוא לפרק זה בחייו, שבו ניצל לא פעם בדרך נס מרדיפותיו של שאול: הצלתו מהשלכות החנית לעברו, הצלתו ממלאכי שאול על ידי הפיכתם לנביאים, ההצלות בקעילה ובסלע המחלוקות ועוד ועוד.
מצב זה השתנה כשנעשה דוד מלך: הוא גובר על הפלשתים ומנצח את ארם, אדום, עמון והענקים. את התקופה הזאת בחייו – תקופת ניצחונותיו והישגיו הצבאיים הכבירים – הולם החלק השני בשירה. אכן, בתקופה זו של חייו היה דוד אקטיבי ביותר, ואף על פי כן לא שכח ולוּ לרגע כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.
פסוקי הסיכום מסכמים את שני הצדדים בחיי דוד: מצד אחד "מוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי", ומצד שני "מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי". ועל שני היבטים אלו כאחד מודה דוד: "עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון