כשאין מים - מתפללים

בנבואת זכריה (פרק י"ד) מתואר יום ה' העתידי, כמתואר בכמה מקומות בנביאים, ובין השאר מתוארת הדרישה ממשפחות העמים ובכללם מצרים לעלות לחוג את חג הסוכות בירושלים: 

"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (זכריה י"ד, טז-יז)

בסופה של הנבואה מוזכרת האזהרה הבאה: 

"וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (שם, יח-יט)

מפורסם ההבדל בין ארץ מצרים לארץ כנען הנובע ממציאות המים בארץ מצרים לעומת הצורך בגשמים בארץ ישראל.
וכי חסרון הוא שבארץ מצרים המים מצויים תמיד לעומת ארץ ישראל שעיני האדם נשואות לשמים בציפיה לגשם?! לכאורה יתרון הוא שהמים מצויים תמיד.
אלא שיתרון המים בארץ מצרים כעונש הנחש הקדמוני: "עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג' ,יד) - עונש הניתוק מה' יתברך.

הבעל שם טוב מדבר על עשר מדרגות שישנן בתפילה. והמדרגה הגבוהה היא שמתפלל שתפילתו לא תתקבל. מה העניין בזה?
האפשרות לפנות שוב ושוב להקב"ה ולהיות קשור אליו, גדולה היא ממילוי הבקשה. הצורך להיות מחובר ונכנס למלך בכל עת, תענוג גדול הוא ממילוי הצרכים המידי והניתוק מהמלך.

וזהו ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצרים - במצרים יש את היאור ואין מתפללים לגשם. בארץ ישראל התפילה עומדת במרכז. בלעדי התפילה אין גשם. והגשם תלוי במעשים שלנו. הנחש גם הוא גאה ועונשו שאין לו צורך להתפלל. מזונו מוכן לפניו.

בחג הסוכות אנו מתפללים לגשם. מצרים עתידים להגיע לירושלים בחג הסוכות בשביל להתפלל על הגשם. מדוע הם צריכים להתפלל על הגשם? והלא המים באים להם מן היאור?! אלא, כפי שאומר ישעיהו בנבואתו (ישעיהו י"ט), היאור יתייבש ויפסק מקור מימיהם!

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת מעלות יעקב