ייחודו של קרבן הפסח

פרק ט' פותח בתיאור עשיית קרבן הפסח בשנה השנייה ליציאתם ממצרים. לאחר מכן מסופר על הטמאים לנפש אדם הפונים אל משה בשאלה "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ" (ז). משה מעביר את השאלה לקב"ה שמשיב לו שאכן מי שהיה טמא בזמן עשיית הפסח במועדו, יקריב את הקרבן חודש לאחר מכן.

אלא שציווי זה מעורר שאלה: מדוע דווקא בפסח מצאנו חובת 'תשלומין', מה שלא מצאנו ביתר המועדים? למעשה יש לתמוה על הטמאים עצמם: מדוע דווקא העובדה שהם לא הקריבו את הפסח הטרידה אותם ולא מצוות אחרות הנמנעות מהטמאים?

אכן, ניתן לראות שלקרבן הפסח יש מעמד מיוחד של ברית בין ישראל לקב"ה. עצם העובדה שעם ישראל נצטווה להקריב את הפסח כתנאי ליציאת מצרים (שמות י"ב) מלמד על אופיו כקרבן המביע התמסרות של העם לה'. הציווי של התורה (שם) לחזור ולהקריבו בכל שנה מטרתו לחדש את הברית וההתמסרות לקב"ה בכל שנה.

עובדה זו מסבירה היטב עניין נוסף: ישנן שתי מצוות עשה בלבד שביטולם גורר עונש כרת: אי עשיית קרבן הפסח (יג) ואי עשיית ברית מילה (בראשית י"ז, יד). בעוד שברית המילה מהווה את הברית הפרטית של האדם עם ה' הרי שקרבן הפסח מהווה את הברית המשפחתית-לאומית עם ה'.

ואומנם, כפי שגם העיר ה'משך חכמה' בפירושו כאן (ז), גם חזקיהו (דברי הימים ב ל', א) וגם יאשיהו (מלכים ב כ"ג, כא-כב) שביערו את עבודת האלילים מהארץ, החלו את המהפכה הדתית סביב הפסח. עוד לפני כן, בסיפור הכניסה לארץ מדגיש הכתוב את עשיית ברית המילה וקרבן הפסח על ידי העם כמעשים שיש לעשותם טרם הכניסה (יהושע ה').

נראה אם כן שזה גם מה שהניע את הטמאים בפרקנו לבקש פיתרון לבעייתם וזו גם הסיבה מדוע ה' נענה לבקשתם וציווה את משה לאפשר להם להקריב את הקרבן בחודש השני.

עוד על ייחודו של קרבן הפסח ראו בפוסט מאת הרב יוסף צבי רימון