זה ינחמנו

תקוות גדולות נתלו בנח כבר מעת לידתו:

"ויחי למך שתים ושמֹנים ומאת שנה ויולד בן: ויקרא את שמו נח לאמֹר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (כח-כט)

נח עתיד היה, לפי מחשבת אביו, לרפא את קללת האדם הראשון - "ארורה האדמה בעבורך" (ג', יז).

כיצד ידע למך שבנו אינו ככל הבנים? ואם תלו בנח תקווה ""זה ינחמנו" (כט) - מן הראוי היה לקרוא לו "מנחם"?!

ייתכן, שמשאלת לבו הגלויה של למך, שבנו ינחם את העולם מקללת האדמה, לא הייתה אלא ביטוי לחרדת לבו הכמוסה מכך שראה את קללת האדם.

עד ימיו של למך, לא מת בעולם שום אדם במיתה טבעית (פרט להבל שנרצח).

מיום שנולד למך ועד שהוליד את נח בכורו - מתו לא פחות משלושת מאבותיו:

כשהיה למך בן נ"ו שנים מת אדם הראשון,

כשהיה בן קי"ג נלקח השמיימה חנוך סבו

וכשהיה בן קס"ח מת עליו שת, אבי-גזעו.

זמן לא רב לאחר שנתייתם למך משלושת אבותיו נולד לו נח, וקראוֹ למך על שם אבלו, על שם פחדו מן המוות ומן הקללה - "זה ינחמנו" (כח) . או אולי סבר למך שבמותם של אלו, ובעיקר במותו של אדם הראשון, נתכפר חטאו של האדם, ויקיץ הקץ על קללת חטאו. ואולי המשיך למך וסבר שדווקא נח בנו - הדור העשירי - יכפר על החטא הקדמון.

אולם, אם קיווה למך שתיפסק קללת האדמה בימיו של נח, הרי שבמקום זאת חזרה הארץ לתוהו ובוהו במבול. נמחתה כל הברייה, טבעה המחרשה, ירדו למצולות הכינור והעוגב, שקעה התרבות המפותחת והרעה.

אך לאחר המבול, המבנה הראשון שהוקם בעולם החדש היה מזבח. בעקבות זאת ה' גומר בלבו שלא יבוא מבול נוסף (ח', כא). ועם זאת - הבטחה נוספת: "לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבֻר האדם" (שם). כלומר, נתבטלה קללת "ארורה האדמה בעבורך" (ג', יז). שוב קמה לתחייה ברכתו של למך, "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (כט).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון