השכינה בשמים, לא במקדש

שלמה מבטא בתפילתו את הידוע לנו מדברי חז"ל: "הוא יתברך מקומו של עולם, ואין העולם מקומו" (בראשית רבה, ויצא). אין הקב"ה קרוץ חומר חלילה, ואין הוא נכנס במקום אחד, אמה על אמה. אם כך, מהי המשמעות של הבניין שזה עתה סיים שלמה לבנותו במאמץ עצום? שלמה אינו משיב שה' צמצם את שכינתו או נתגלה בכבודו בתוך הבית, אלא שבית ה' הוא הכתובת לתפילה אל ה' ומוקד להשגחתו על העולם.
בתפילתו מדגיש שלמה: "ושמעת השמים מכון שבתך".
אילו היה שלמה מעביר את נאומו טרם המעמד החגיגי לעיונו של יועץ תקשורת כלשהו, היה זה ודאי מייעץ לו לשמור את ההרהורים התיאולוגיים לחיבור הפילוסופי שיכתוב באחרית ימיו, ולא להזכירם במעמד החגיגי של חנוכת בית ה'. שוו לעצמכם: לאחר שהטיל כל כך הרבה מיסים, לקח עבדים והשקיע הון תועפות למען בניית בית לה', עומד שלמה בטקס חנוכת הבית הנכסף וקובע: חברים, בעצם הוא לא ממש שוכן כאן...
אין מנוס מהמסקנה ששלמה ביקש לחדד את מעמדו של בית המקדש כמקום שעיני ה' נתונות בו ושתפילות העם נשואות אליו, ולא כמקום שבתו בפועל, דווקא במעמד חנוכת הבית. דווקא במעמד מכונן זה, שלמה חושש מפני העלול להשתמע מבניין הבית ומההתגלות ההמונית בטקס חנוכתו, ותפילתו אמורה למנוע את הסכנה הטמונה בהשקפה הנגדית, לפיה הבית הוא מקומו של ה' ממש.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון