האדם והעץ

בפרקו השלישי של מענהו הארוך של איוב, הוא עוזב לשעה את רעיו, ופונה, כדרכו במענים הקודמים, ישירות אל הקב"ה:

"כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל: אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ: מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ" (ז-י)

התורה השוותה בהלכות מצור על עיר אויב את האדם לעץ השדה (דברים כ', יט). איוב עושה כאן את ההנגדה ביניהם. האדמה חיה לנצח. גם העץ, המחובר לאדמה חי (כמעט!) לנצח. גזעו ונופו כאילו מונחים עליה, ואינם חלק ממנה, אך שורשיו מעמיקים אל תוכה ומשתרגים בה. הם לופתים אותה בכוח רב כיונק המתרפק על שדי אמו. שורשי העץ מסוגלים לנקוב בסלע ובבטון המזויין להאריך דרכם את שורשיהם, ובלבד שיגיעו שוב אל מגע האדמה וייצמדו אליה באון.

מכוח האדמה חי העץ (כמעט) לנצח. יש בו משהו מתכונותיו של עץ החיים שבתוך גן העדן. גם אם ייכרת גזעו או יזקין וימות, יפרח מחדש וייתן פירות.

האדם לעומתו, אליבא דאיוב, מונח על האדמה ואינו דבק בה. הוא עובד בה כשכיר, המכלה את יומו ועוזב אותה. הוא דואג לשכרו ולא לגורלה של האדמה שעבד בה. לכן חייו קצובים, והוא דומה יותר לחציר ולציץ (פרח), שבעת שהוא נובל לא נותר ממנו דבר, ולא לעץ החסון:

"אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ: כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ" (תהילים ק"ג, טז)

האומנם, גם בו תתקיים תחיית המתים כמו בעץ? האם 'יספיק' הקב"ה לפצות את איוב על סבלו וייסוריו לעת זקנתו?!

מן הפרק נראה שאיוב אינו נותן לכך תשובה ברורה:

"מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב אַפֶּךָ תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי: אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי" (יג-יד)

בפרק הקודם הייתה בכך 'מחלוקת' בין הכתיב לקרי:

"הֵן יִקְטְלֵנִי לא (קרי:לוֹ) אֲיַחֵל" (י"ג, טו)

הבה נניח, שאיוב נותן בדבריו תקווה לתחייה ולגאולה, שהרי לא יגרע האדם מן העץ!

לשיעורו של הרב מדן על הקשר בין משל העץ ללימוד התורה בגוש עציון