במצוות השבת בפרק ל"א מודגש שהשבת היא אות ברית בין ה' לעם ישראל. המחלל שבת מוציא את עצמו מכלל ישראל המחוייבים בברית, ומתוך כך עונשו כרת, עונש שמשמעותו הוצאת החוטא מכלל האומה.
בפרק ל"א מצווים בני ישראל לשמור את השבת, ובמרכז הפרשייה נמצא עונש הכרת. בדרך כלל, העונש אינו הנושא המרכזי, אולם, כאן העונש תופס מקום מרכזי, ואף העונש עצמו הוא חמור במיוחד: עונש כרת.
חז"ל אמנם נחלקו במשמעות הריאלית של עונש הכרת - האם הוא לעולם הזה או גם לעולם הבא, ומהו גיל הכרת, אבל פשוטם של הדברים ברור: בחיים בעולם הזה אנו חיים מתוך שייכות לעם. כאשר מת אדם הצדיק בדינו, הוא "נאסף אל עמיו" (לדוגמא: בראשית כ"ה, ח), כלומר הולך אל אוצר הנשמות של העם ושל אבות האומה. עונש הכרת הוא היפרדות מהלאום, מאוצר הנשמות הלאומי; "ונכרתה מעמיה" פרושו: הפרדת היחיד מהאומה, בחיים ובמוות.
מדוע בא עונש מיוחד זה שהוא, כמובן, בידי שמים? מפני שהיחיד הפר את הברית שהיא המלכדת את כל היחידים כאומה. הברית עם הקב"ה היא התחלת קיומנו הלאומי - "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז). מי שהפר ברית, אינו חלק ממנה יותר, ולכן הוא "נכרת מעמיו". במצוות השבת בפרק ל"א מודגש שהשבת היא אות ברית ומציינת את האופי המיוחד של הברית הלאומית שלנו - "כי אני ה' מקדשכם" (יג). לכן, היא אחת המצוות שהפרתן היא בגדר הפרת ברית; לכן העונש על חילול השבת הוא חמור במיוחד: עושה מלאכה בשבת הוא מחלל קודש ועל כך עונשו מוות; עושה מלאכה בשבת הוא גם מפר ברית, ועל כך עונשו הוא כרת.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון