מניין לקח אליפז האשמות אלה, שלא שמענו על שכמותן עד כה? בהיעדר תשובה אין לי ברירה אלא לגלות טפח מנאום ההגנה של איוב, ובבת אחת יתבהר הסיפור כולו.

 

במענהו השלישי והאחרון, שבר אליפז את כל הכלים בכתב אישום מקיף ומפורט על פשעי איוב החמורים אשר הביאו עליו בהכרח את עונשו מיד הא-לוה.

לא עוד רמזים של חיזיון עם הקול מן הדממה (פרק ד') על כך שכל אדם חוטא, וגם איוב כאדם לא יכול לטעון לחפות גמורה, גם לא רק הטיעון שדברי איוב החצופים מוכיחים את חטאיו לא-ל – "יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ" (ט"ו, ו).

הפעם מגיש אליפז כתב אישום כולל, ברור וחד – "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה, וְאֵין קֵץ לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ" (כ"ב, ה), והוא כולל פגיעות חמורות ביתומים ואלמנות, באנשים צמאים ורעבים, ובאחים ערומים וחסרי כל. כאילו המשפט של א-להים מתנהל 'כאן', וכאילו אליפז הוא שליחו ועורך דינו של 'השטן' נגד איוב, במשפט הארצי החמור מן המשפט 'השמימי'. כי 'השטן' טען רק שאיוב איננו ירא א-להים באמת, ואילו אליפז מאשים אותו בפשעים מוסריים חמורים.

השאלות הגדולות הן שתיים: מניין לקח אליפז האשמות אלה, שלא שמענו על שכמותן עד כה? האם אליפז חשב כך מתחילת הדרך? [1] האם רק ניסה לומר זאת ברמיזות עדינות, כדי להביא את איוב להכיר בכך מעצמו, או שאליפז השתכנע ברשעת איוב החמורה מתוך דבריו הקשים והבוטים לא רק נגד חבריו, אלא בעיקר נגד הא-ל בכבודו ובעצמו? [2]

אבל לא מצאתי הסבר מתקבל על הדעת לשאלה הראשונה – האשמת איוב בכפירה חצופה היא תגובה לדבריו, אבל פגיעות חמורות ביתומים ואלמנות אינן יכולות לבוא רק מתוך ההשקפה שכל אדם נכשל בחטאים.

כאן אין לי ברירה אלא לגלות טפח מנאום ההגנה של איוב, הוא המענה החותם את הוויכוח. המחזור השלישי הוא הדרמטי ביותר, גם כי הוא פותח בנאום הקטגוריה של אליפז, וחותם במענה הסנגוריה של איוב, ושם מספר איוב על עצמו דברים שאי אפשר לדעת אותם בשום אופן מסיפור המסגרת (שהוא יצירה עצמאית, כפי שהסברנו בפרקים א'-ב').

איוב מעיד על עצמו, שהיה שופט מכובד עד מאד, וכל מי שראה אותו היה ירא מפניו – "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיַּלְבִּשֵׁנִי – כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי" (כ"ט, יד), ובבת אחת מתבהר הסיפור כולו. איוב במעמדו כשופט מורם מעם היה קפדן מאד, 'כחוט השערה' ממש, בשאלות של צדק – "ואשברה מתלעות עול, ומשניו אשליך טרף" (כ"ט, יז), והוא מתאר את עצמו כ"אָב... לָאֶבְיוֹנִים", כ"עֵינַיִם... לַעִוֵּר", וכמשענת ליתום ואלמנה.

מי שחשב אחרת – שתק מתוך כבוד, או מתוך יראה, כפי שאיוב עצמו יאמר שם (כ"ט, ט); אך מרגע שאיוב נפל, בניו ובנותיו מתו מידו החזקה של "שֹפֵט כל הארץ" (בראשית י"ח, כה), והוא עצמו הוכה ארצה בשחין הנורא, פתאום התעוררו הספקות, וצצו הקולות המושתקים, שחשבו את הכרעות הדין של איוב השופט לשגויות, ואף לאכזריות.

 

שלושת הרֵעים נטלו על עצמם משימה 'חבֵרית' קשה וכואבת, שנראתה להם הכרחית – לפקוח את עיני איוב! לערער את ביטחונו המוחלט בשיטת המשפט שלו ובכל הכרעותיו, להביא אותו לכלל כניעה מול משפט הא-להים, שרק הוא באמת 'שופט עליון', לשכנעו לקבל עליו את הדין, ואז יוכלו להתפלל עליו שיבריא וישוב למעמדו;

ואכן, אליפז חוזר בסוף 'כתב האישום' אל מה שניסה להציע לו בסוף מענהו הראשון (בפרק ה') – לקבל עליו את הייסורים באהבה, "כִּי אָז עַל שַׁ-דַּי תִּתְעַנָּג, וְתִשָּׂא אֶל אֱ-לוֹהַּ פָּנֶיךָ" (כ"ב, כו).       

_______________________

[1] כדעת הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג' פרק כ"ג) בהשקפת אליפז, שמביא תחילה את הפסוק מפרק כ"ד (ה), ואחר כך דברי הקול מן הדממה, מפרק ד', יז-יט.
[2] כדעת הרמב"ן בפירושו לאיוב (כתבי רמב"ן, מוסד הרב קוק, כרך א'), בתחילת פרק ט"ו, ובתחילת פרק כ"ב.
 

באדיבות אתר 929