פסיפס של עקדת יצחק בבית הכנסת בבית אלפא, מעמיד במרכז סיפור העקדה את האיל המחליף את יצחק, ואת יד המלאך והאמירה "אל תשלח ידך אל הנער".

 
עקידת יצחק, פסיפס בית הכנסת בבית אלפא, מריאנוס ובנו חנינא, המאה ה-6 לספירה (התקופה הביזנטית) 
By Talmoryair (Own work.) [Public domain], via Wikimedia Commons

הפסיפס מתאר את שני נעריו של אברהם אשר נשארו עם החמור. 
במרכז מתואר איל חד-קרן קשור לשיח – "נאחז בסבך".
האיל מצויר במהופך, ויש לו קרן אחת בלבד, בעוד החמור מצויר במאוזן, וכבעל זוג אוזניים. ניתן להבין שתיאור הקרן היחידה מעיד על מגמה רעיונית ולא על מוגבלות אמנותית. עיצובו המלאכותי של האיל מזכיר את דברי רש"י: "וירא והנה איל – מוכן היה לכך מששת ימי בראשית" (רש"י, בראשית כ"ב, יג).
ד"ר עזריה בייטנר מעלה אפשרות שציור האיל בעל הקרן האחת בפסיפס מעיד על מדרש קדום שאבד, בדומה למדרש על השור שהקריב אדם הראשון: "שור שהקריב אדם הראשון – קרן אחת הייתה לו במצחו" (מסכת עבודה זרה ח ע"א) אולי גם אֵילו של אברהם, שנברא בין השמשות, היה לפי אותו מדרש אבוד יצור אגדי בעל קרן אחת.
ליד האיל בפסיפס נמצא כיתוב: "והנה אייל", ומעליו ידו של המלאך והכיתוב: "אל תשלח".
בסיפור העקֵדה האיל מופיע בסוף, אך בפסיפס ישנה חריגה מהרצף הכרונולוגי, והוא ממוקם במרכז.
המיקום המרכזי של האיל וידו של המלאך באים להדגיש את המסר העיקרי של סיפור העקֵדה – "אל תשלח", "והנה אייל"; קרבן האיל הוא התחליף הרצוי לקרבן אדם. (על-פי י' רייס, "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ציור העקידה בבתי כנסת העתיקים", בתוך: א' בזק (עורך), בראש השנה יכתבון, אלון שבות תשס"ג.)
 
האיל במרכז הפסיפס מבטא את המרכזיות של עבודת הקרבנות, של תקיעת השופר ושל התפילות שתיקנו חכמים כנגד הקרבנות וכנגד האבות. הקשר בין האיל והעקֵדה לבין בית הכנסת אינו מקרי, ויש בו חיזוק למעמדה של התפילה בבית הכנסת: "'וישכם אברהם בבֹקר אל המקום אשר עמד שם" – ואין עמידה אלא תפילה... משום דאברהם תקין כנישתא (בית כנסת), והוא קבע ברישא (ראשון) מקום לתפילתו (ספר הלכות גדולות, סימן א – ברכות, פרק חמישי).
 

מתוך ספרן של ירדנה לובוצקי ורותי מרק 'בין קודש למכחול', בהוצאת מגיד