פרקים י"ג-י"ד עוסקים בנגעי הצרעת. הצרעת הוא שם כולל לנגעים רבים שמפורטים בפרק. העקרון המנחה לכל דיני הנגעים הוא שהכהן צריך לבדוק ולוודא שאכן מדובר בנגע "צרעתי". דיני הטהרה מן הנגעים יובאו להלן בפרק י"ד.
שאת ובהרת (א-ג)
הכתוב פותח במקרה של אדם שיש לו שאת, ספחת או בהרת ויש חשש שאלו יהפכו להיות צרעת. הכהן מסתכל על הנגע ובודק אם מדובר בצרעת על ידי שני פרמטרים: השער שבנגע הפך להיות לבן והנגע טבוע עמוק בעור. אם שני אלו קיימים – מדובר בצרעת, והאיש טמא.
בהרת לבנה (ד-ח)
במקרה וישנה בהרת לבנה בעור, ומבדיקה שערך הכהן הפרמטרים לטומאה לא נמצאים – בכל זאת מסגירים את האדם לשבעה ימים שלאחריהם בודק שוב הכהן את הנגע. אם עדיין יש ספק, הכהן מסגיר את האדם שוב לשבעה ימים שלאחריהם, אם אין שינוי – האדם יצא מחזקת טמא והוא טהור. אך אם הנגע "פשה" (=התפשט) הכהן קובע שהאדם הוא טמא ויש לו צרעת.
דיני צרעת נוספים (ט-טז)
הכתוב מביא עוד פרמטרים לקביעה שמדובר בצרעת. האחד "שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר" – בליטה לבנה בעור, והשני "מִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת" – בשר חי, רגיל, שגדל בתוך הבליטה. אמנם זה לא מפורש, אך סביר לפרש שאחד מן הסימנים האלה מספיק כדי לקבוע שמדובר בצרעת.
במקרה של "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת", צרעת ישנה שפרחה מחדש – הכהן מטמא מיד את האיש.
במקרה והצרעת מכסה "אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו" – הכהן מטהר את האדם כי "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (יג). אך ברגע שהאדם רואה בשר חי, רגיל, הוא מטמא מיד. ואם הבשר החי נהפך ללבן, הכהן בודק את הנגע ומטהר את האדם.
צרעת בשחין (יח-כג)
בפסקה זו הכתוב עוסק בשחין (=העור נהיה "חם"), מחלת עור בה העור נהיה דלקתי. אם במקום של השחין האדם רואה סימן שעשוי להעיד על צרעת הוא פונה אל הכהן, והוא בוחן את הנגע לפי הקריטריונים שבתחילת הפרק, ומטהר או מטמא לפי הבדיקה.
צרעת בכוויה (כד-כח)
אדם שנכווה ומתוך הכוויה יוצאת "בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה" שוב הכהן בודק לפי אמות המידה שנקבעו בתחילה, ודיני הצרעת שבכוויה דומים לדיני הצרעת שבשחין.
צרעת באזור מכוסה בשיער (כט-לט)
כעת הכתוב דן במקרה של נגע בראש או בזקן (טיבו של הנגע לא מפורש), מקומות מלאים בשיער. אם הכהן רואה את הסימנים המאפיינים צרעת, הוא מטמא את האדם אך אם לא, הוא מסגיר את האדם למשך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים ובדיקה נוספת האיש צריך לגלח את האזור (אך לא את המקום עצמו), ושוב מסגירים את האדם כדי לבדוק אם הנגע התפשט. אם לא, האדם יגלח גם את מקום הנגע ויחכה שבעה ימים נוספים. אם הנגע לא חזר, האדם טהור. אך אם הנגע חוזר אחרי טהרתו, האדם טמא.
נגעים בקרקפת ובמצח (מ-מו)
אדם ששערותיו נושרות באופן טבעי – הוא טהור, אך אם אדם רואה בקרחת (מצח) או בגבחת (קרקפת) נגע שחשוד כצרעת, יש ללכת לכהן ולהיבדק. אם קיימים הסימנים של הצרעת הכהן קובע כי האיש טמא. במקרה של הצרעת הזו נוסף דין מיוחד: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל-שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא". מדוע המצורע נוהג באבלות? ראו בפוסט של פרופ' יונתן גרוסמן.
צרעת בגדים (מז-נט)
הצרעת האחרונה הנזכרת בפרק היא צרעת הבגדים. בבגדים הנגע מתקבל בצבע אחר "יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (מט) גם כאן הכהן מנהל בדיקות חוזרות ונשנות כדי לבדוק האם הבגד טמא: לאחר שבעה ימי המתנה יש לכבס את הבגד ולבדוק את מצבו. אם הנגע לא התפשט, ניתן לקרוע את החלק הבעייתי בבגד ולהשתמש בו. אם הנגע התפשט, יש לשרוף את הבגד.